אנחנו עוד לא יודעים הכל על הנגיף המכה בכל העולם; כל "שני וחמישי" מתפרסמים מחקרים הנוגדים זה את זה, ומכל עבר צצים פרופסורים מומחים, וכמספרם כך מספר הדעות וההצעות. אנחנו אפילו מתבשרים שלא ימצא חיסון לנגיף הזה, וספקולציות על מזימה סינית פורחות כפטריות. בו בזמן אנו מוצפים בשטף אדיר של תחזיות מכל הסוגים והמינים על איך יראה העולם אחרי הקורונה. תרחישים, מקרים שואתיים, הכל כיד הדמיון הטובה. ולזכור שרק לפני כמה שנים העולם הנאור שלנו השתבח בכך שבא הקץ לרעב, למלחמות ולמגיפות שהיו מנת חלקו בעבר ועכשיו הגיע הזמן להילחם בזקנה ולהשתדרג לדרגת אלים.
עניינו של מאמר זה לא לעסוק "במה יהיה", אלא יותר בכמה מאפיינים עכשוויים של האזור שלנו והסביבה הקרובה. נתחיל בקורונה. התופעה הבולטת ביותר היא ששתי מדינות גדולות נפגעו הכי קשה מהנגיף: אירן וטורקיה, עם כמות גדולה של מתים. שתיהן מוסלמיות אך לא ערביות. לעומת זאת המדינות הערביות, ובכללן מדינה גדולה כמו מצרים, נפגעו הרבה פחות קשה. כולן מדינות מוסלמיות סוניות. אומנם אין לסמוך על המספרים שמפרסמות המדינות הללו, אך גם על המספרים של אירן וטורקיה אין לסמוך. מה שברור הוא שבמדינות הערביות לא הייתה עד עכשיו הידבקות המונית, ושום קטסטרופה לא קרתה במחנות הפליטים.
והשאלה הגדולה היא: למה? יש בעולם הערבי שפע של גורמים שצריכים היו לכאורה לגרום להידבקויות המוניות ולהרבה מתים: המבנה החמולתי וההתגוררות בבית אחד גדול עם הרבה מאוד נפשות; הצטופפות במסגדים; מערכת בריאות לקויה בכל מרכיביה; משילות נמוכה של המשטרים, חוסר אמון האוכלוסייה במשטר, ומידת צייתנות נמוכה של האוכלוסייה. אכן האוכלוסיות במדינות ערב הן צעירות (כמעט 50 אחוזים) ומספר הקשישים הוא מועט, אך עדיין אין בכך הסבר משביע רצון. למה יש כמות הדבקות רבה בבני ברק, למשל, ולא במחנה פליטים בעזה שהצפיפות בו היא איומה? אין לי תשובה טובה לכך. נחכה ונראה מה יקרה אחרי רמדאן.
בו בזמן, כל מדינות ערב העשירות, מדינות הנפט, נפגעו אנושות בגלל ירידת המחירים הדרסטית של הנפט. מדובר בעיקר בסעודיה ונסיכויות המפרץ. הן לא מייצאות מוצרי היי-טק. רק נפט. המשמעות היא ירידה ברזרבות הכספיות שלהן, בתקציבים ובהשפעה המדינית. וזה משפיע מיידית לרעה על מדינות ערב העניות, כמו ירדן ומצרים, הזקוקות תמיד לסיוע הכספי של העשירות ולכספים שמעבירים האזרחים שלהן העובדים במדינות העשירות. מצרים מפסידה הרבה מהכנסות תעלת סואץ (מעט אוניות עוברות), וכמובן מעצירת התיירות.
ומהערביות לאירן השיעית. מה שאנו עדים לה היא התופעה הבולטת הבאה: למרות מכת הקורונה הקשה, למרות הסנקציות האמריקניות הקשות, למרות ירידת מחירי הנפט, אירן ממשיכה ב"עסקים כרגיל": היא ממשיכה לנסות ולהזרים ציוד לחיזבאללה בלבנון, היא לא מקטינה את כוחות המליציות בסוריה ואת חתירתה לרכוש השפעה חזקה על אסד מול הרוסים; היא ממשיכה להפעיל את המליציות בעירק נגד בסיסים אמריקנים, והיא מתגרה במפרץ הפרסי מול אוניות מלחמה אמריקניות; ממשיכה במסלול של הפרת הסכם הגרעין למרכיביו השונים, וככל הנראה שלחה לווין צבאי לחלל. כל זה מעיד על העדיפות העליונה שהמשטר הנוכחי מקנה לאינטרס האימפריאלי שלו ולשכנים שלנו (עזה עם 17 נדבקים והרשות עם כמה מאות).
התופעה הבולטת: גם כשיש מאבק משותף באויב משותף, עומק העוינות הפלשתינית מונע שיתוף פעולה ישיר. מה שיש הוא סיוע ישראלי, כשהוא מלווה במסע הסתה פלשתיני נגד ישראל בנוסח המוכר של ימי "המגיפה השחורה באירופה: היהודים הם שהביאו את הקורונה, הם אלו שיורקים בכוונה על מכוניות פלשתיניות, ועוד כהנה וכהנה, וזאת מפי בכירי הרשות הפלשתינית. בעזה המסע האנטישמי הזה מלווה גם באיומים. רק להתפלל שלא תקרה קטסטרופה במחנה פליטים בעזה. הסכנה הקונקרטית הפוטנציאלית לישראל היא לכן מהדרום, מעזה. הסכנה אסטרטגית נשארת אירן וחיזבאללה.
