יום אחד עוד נספר על זה בחיוך. בעוד כמה שנים, אולי בעוד עשר או עשרים, נשב עם ילדינו שהיום הם בני חמש או עשר, וננסה להסביר להם את מה שעבר עלינו ועליהם - אז. זו מציאות משוגעת. מציאות משוגעת עם מצבים בלתי רגילים עד כדי הזויים. לצערי הרב, נאלצתי ללוות משפחה ברגע קשה בחייה. אהובם נפטר ולא בעקבות הנגיף. להשתתף בלוייה מצומצמת עם עשרים איש עטויים במסכות. לוויה קצרה, מהירה עד כדי חטופה. ולומר תודה גם על זה, כי יש שאפילו לזה לא זכו.
זה מכאיב. אדם נפטר אחרי כך וכך שנים, וזה יכול להית כל אחד שנפטר בתקופה האחרונה - מהרב הראשי לשעבר
אליהו בקשי דורון והרב
ישעיהו הבר ועוד גדולים וחשובים. אנשים ששרדו את השואה, ששרדו אימים, ששרדו את החיים במדינה שלנו שמספקת לא מעט קשיים, ולקפל את כל זה לתוך אירוע מצומצם. לתוך אפליקציית זום. זה משהו שאני לא יכול לתאר במילים אחרות חוץ ממזל. או חוסר מזל. גם לעזוב את העולם, צריך לדעת מתי. אדם שהיה ראוי לליווי מאות ואלפים, נקבר בעשרה, מוספד בצילום, זה צער גדול לכולם.
להשתתף באזכרה של ההורים, שנופלת ככה בעיצומו של הקורונה ולסיים את האזכרה עם פקחים שמגיעים כדי לפזר אותנו. ואני רוצה ללמד זכות על הפקחים שנהגו בסופר רגישות ובסופר התחשבות. שלא כמו פקחים ושוטרים במקומות אחרים שדי נהנים לחלק דוחות, גם כשמדובר באנשים שגם ככה נמצאים בחוסר בהירות כלכלית בתקופה הזו.
לצאת למילואים בצל הקורונה ולגלות שרבים מחבריך למילואים שבדרך כל מגיעים איתך ביחד, ויתרו על התענוג רק בגלל שהם מעל לגיל חמישים. ואין לי שום טענה כלפיהם. הם צודקים. הם לא אמורים לסכן את עצמם. להגיע למילואים ולגלות שהצבא נוהג כמו בכל מקרה אחר בשיא ההחמרה הנוגעת להסגר. חיילים שמתגייסים נכנסים לבידוד של ארבעה עשר יום, עוד לפני שהם בכלל מתחילים משהו. ילד שרק אתמול היה בבית שלו, פתאום מבודד לשבועיים בלי הנחות. חיילים נמצאים בהסגר לא ידוע מראש כבר חודש, ואת ההסגר הזה הם אמורים לחגוג עם ליל סדר ביחידה.
להבין שהצבא מתמודד עם תרחיש לא צפוי בשום תרגיל אליו התכונן. כמויות של חיילים נשארים בליל הסדר, ומנסים לגלות את החייל שיוכל לקחת על עצמו לנהל ליל סדר. לדאוג לכל כך הרבה אוכל ומצות, רגילות ושמורות, ויין. וסכו"ם לכל כך הרבה שולחנות כי לא ניתן להושיב יותר משני חיילים בשולחן. לקבל אליי סרטון המתאר את הרגע הזה שבו אחיינית שלי נכנסת בהפתעה לבית אחרי ארבעים יום של ניתוק מהמשפחה, ומיד חוזרת לעוד שלושים יום כאלו.
בקשה מהקב"ה המילואים האלו, שמספקים לי גם כמה רגעים של צחוק. כמו אותה יחידה אליה הגעתי ועל-פי הנוהל עברתי בדיקת חום בשער. עניין אותי לדעת מה החום שלי. החיילת בדקה והראתה לי. 26 מעלות. "זה בסדר אתה יכול להיכנס", אמרה. ניסיתי להסביר לה שעשרים ושש מעלות זה אומר שאני כבר לא יכול להיכנס לשום מקום מלבד מקום אחד והוא לא בבסיס. המסכנה לא הבינה מה אני רוצה ממנה. "אני באמת לא מבינה בזה", כמעט בכתה, "אמרו לי למדוד אז אני מודדת".
לנהל מבצעי הכשרה וניקיון לקראת פסח בזום. ללמוד בזום. לצאת למסע לקניית כיריים כי אלו שיש לי התקלקלו רגע לפני החג, לעמוד בתורים שלפני התורים ולעבור שוב שוב בדיקות חום. מישהו דואג לי כאן למטה. לעמוד מול ביתי הבכורה שעיניה מלאות דמעות. היא לא רוצה יותר ללמוד ככה. היא רוצה כיתה אמתית עם מורה אמתית וילדים אמתיים. ואין לי מה להגיד לה.
לקרוא את המכתב שהיא כתבה לקב"ה "אני רוצה להצליח בלימודים, אבל אני תקועה במשימות של יום ראשון וגם ביום שני היו לי משימות, אני רוצה להספיק הכל. אתה יכול בבקשה לעזור לי"?
לאבחן את ביתי לפי הנחיות הרופא בטלפון, ולפי זה לקבוע מה יש לה ומה לתת לה. היי. אני לא יודע מה איתך אדוני הרופא, אבל אני לא רופא. אפילו לא בכיוון לשם. למעשה הדבר היחידי שיכול להיות קשור אליי כדוקטור זה להיות דוקטור שקשוקה, ובכלל, אני לא סובל שקשוקה.
לחפש לי מניין להתפלל כדי שלא יהיה גדול מידיי, שלא יהיה סגור מידיי ושלא יעברו שם על החוק. לתכנן לביתי יום הולדת בצל קורונה ולהסביר לה שלא נוכל להזמין חברים ואפילו לא בני משפחה. ככה לבד - אנחנו וראש העיר שעובר בחוץ עם ניידת של שירים. מילה טובה על ראש העיר. על הרגישות והנכונות לסייע לכל משפחה ולכל קשיש. מחמם את הלב. פוליטיקאים הם בדרך כלל מילה שבאה לתאר אנשים לא טובים. נראה שלפעמים צריך לחשוב אחרת. מגיע להם גם מילים טובות כשצריך.
להתלבט אם עדיף שיהיו זיקוקים או לא. לחשוב על חוסר המזל של אלו שאחרי שנים של עשייה והצטיינות נאלצים להדליק משואה מהבית. על זהבה בן למשל, ששנים ניסתה לקבל הוקרה והייתה אמורה להופיע בטקס המרכזי ביום העצמאות, על חיילים שמקבלים הצטיינות בזום. על המסע לחיפוש ביצים, על ההצטיידות הבלתי פוסקת בנייר טואלט ובמזון, על טרום פסח, על פסח, על חול המועד, על מימונה, על יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. והאם זה נגמר כאן או שיש עוד בדרך?