אין תוכנית פעולה בדוקה להסרת מגבלות הקורונה, אבל ניתן ללמוד מן הניסיון של כמה ממדינות מזרח אסיה – מציע טיים. הן היו הראשונות להיפגע, הראשונות להגיב וגם הראשונות לנסות ולחזור לשגרה.
קוריאה הדרומית נתפסה לא מוכנה כאשר החלה הקורונה בשטחה, אך תגובה נמרצת הובילה לכך שמספר המקרים הסתכם ב-11,000 בלבד ומספר הבדיקות ביחס לאוכלוסייה היה גדול פי שלושה מאשר בארה"ב. מדינה זו מוכיחה, שגם דמוקרטיה יכולה לפעול ביעילות ובמהירות, עם 600,000 בני אדם שנבדקו במתחם "היבדק וסע" בבירה סיאול, אפליקציה חינמית להתראות מיידיות, איכוני חולים באמצעות GPS ומצלמות אבטחה ועידכונים שוטפים באינטרנט. התוצאה הייתה שיטוח העקומה בתוך 20 יום, בלא מגבלות קשות. היכולת הזאת לאתר את החולים היא חיונית ליציאה מהירה מן המגבלות, וכל עוד היא איננה קיימת – קשה הרבה יותר להסיר אותן.
הונג-קונג וטייוואן רשמו הצלחה דומה. ממשלת
טייוואן הבינה שהאי בן 23 מיליון התושבים פגיע במיוחד, בשל קרבתו הפיזית לסין בה מתגוררים 850,000 מתושביה ועובדים 400,000 נוספים. בנוסף להפעלה מהירה של אמצעי איתור, יכלה הממשלה – בצווי חירום – לקבל נתוני איכון מחברות הסלולר ולהטיל קנסות כבדים על חייבי בידוד שיצאו מבתיהם. התוצאה: פחות מ-500 מקרים.
עם זאת, מדגיש טיים, גם ההצלחות הגדולות ביותר עלולות להתברר כרעועות.
סינגפור זכתה לתשבחות מארגון הבריאות העולמי על מערך הבדיקות והאיתור הנרחב שלה, וב-23 במארס נפתחו מחדש בתי הספר מתוך ביטחון שהנגיף נמצא בשליטה. אלא שאז הסתבר, שתשומת לב מועטה מדי הוענקה למיליון הפועלים הזרים והנגיף השתולל במגוריהם הצפופים. בתוך שבוע זינק מספר המקרים ב-250% ל-10,000 – הגבוה ביותר במזרח אסיה. הלקח מסינגפור הוא, שההתמודדות עם הנגיף חייבת להיות חובקת-כל.
גם
יפן סבלה מגל שני של קורונה. היא הייתה בין המדינות הראשונות להיפגע, במיוחד האי הוקיאדו שבצפון המדינה. בשל החשש מן ההשלכות הכלכליות, מצב החירום באי בוטל ב-19 במארס – שלושה שבועות בלבד לאחר שהחל. התוצאה המיידית הייתה עלייה תלולה בתחלואה – לקח ברור מפני הסכנה של פתיחה מוקדמת מדי.
לדברי טיים, השאלה המשותפת לכל המדינות היא כיצד תיראה ההבראה בעולם שאחרי הקורונה.
ניו-זילנד נחלה הצלחה יוצאת דופן בהדברת הנגיף, חלקית משום שמדובר באי מבודד ומיושב בדלילות, אך גם משום שהנהיגה סגר מקיף ולא רק סגרה את גבולותיה. כעת מספר החולים החדשים הוא חד-ספרתי מדי יום והיא עומדת לחסל לחלוטין את המגיפה. עם זאת, מניעת כניסתם של אזרחים זרים היא הרסנית לניו-זילנד, שבשנה שעברה נהנתה מהכנסות של מיליארד דולר מתיירים ו-8.4% מכוח העבודה בה מועסק בתיירות. המשק המקומי ישרוד, אבל יהיה שונה מהותית.
מעצמות-על כלכליות מצויות אף הן בסכנה ממשית. חשיפתה של
סין לכלכלה העולמית תוביל לכך שהנזקים לכלכלתה יהיו מתמשכים. למשל: הצניחה בביקושים בארה"ב תפגע בייצור במפעלים בסין – מה שמוביל לצניחה בביקוש לנפט שמחירו התרסק בשלב מסוים לפחות מאפס. אחרי המשבר הפיננסי של 2008 השקיעה סין 586 מיליארד דולר בהתאוששות באמצעות תשתיות כמו כבישים בין-עירוניים, רכבות תחתיות ונמלי תעופה.
נראה שהפעם סין לא תנקוט במדיניות דומה – אבל הדרך הזאת יכולה להועיל ל
ארה"ב. עד כה התמקדה וושינגטון בהזרקת נזילות לשווקים, בסיוע ענק לעסקים קטנים ובתשלומים למשקי הבית. אנליסטים אומרים שעל ארה"ב להוציא בחמש השנים הקרובות 4.5 טריליון דולר לתיקון כבישים, מסילות ונמלי תעופה ועל שדרוג התשתית הסלולרית לדור החמישי. תשתיות מסייעות לכל העסקים – גדולים וקטנים – ויש לתת להן עדיפות על פני חילוץ נוסף של מי שמתקשים לפרוע חובות.
טיים מסכם: כבר בשלב מוקדם זה ברור, שהקורונה תשנה את פני עולם העסקים. כמעט 500,000 חברות סיניות קרסו ברבעון הראשון של השנה. כמה חברות אמריקניות ילכו בעקבותיהן תלוי במה שייעשה כעת בידי הממשל והציבור. הדבר היחיד הגרוע יותר מאשר סגירת השערים, היא שהציבור יהיה מבועת מכדי להיכנס בהם כאשר ישובו וייפתחו.