בימים האחרונים מסתמן בבירור שמדינת ישראל נכנסה לתהליך מואץ של יציאה מסגר הקורונה. הרושם המסתמן אצלי הוא של "עייפות חומר כפולה" - עייפות השלטונות ממאבק עם הציבור על שמירת הוראות הרשויות לגבי לוח הזמנים וסדר הפעולות של היציאה, ולצידו עייפות הציבור ממה שנראה לו כפער בלתי סביר בין פרסומי התקשורת על "השטחת עקומת הדבקות" לבין קצב החזרה ל"חיים נורמליים". לתופעה זו שלושה גורמים מסייעים נוספים: בעלי העניין הכלכלי, חילופי האישים בצמרת הגופים שתכללו ותאמו את המהלכים עד כה ו"החתרנות התקשורתית" שפעלה במשך כל הזמן כגורם המקעקע את אמינות הגורמים המופקדים על המאבק בקורונה.
קל יחסית להסביר עניינים אלה. בעלי העניין הכלכלי, סובלים ללא ספק נזקים לא מבוטלים, ובמקרים מסוימים נזקים קשים, בשל סגירת העסקים והגבלות התנועה על האוכלוסייה. האינטרס הישיר, הברור והמובן שלהם הוא מזעור הנזקים ע"י קיצור זמן הסגר והסרת החסמים בפני חזרה מהירה לפעילות מלאה. נקודת המבט האינטגרלית הלאומית, איננה באחריותם ומול נזקים חמורים עד כדי פגיעה אנושה במקורות הכנסותיהם, גם איננה מעניינת אותם, (לשון בוטה, אבל האמת חייבת להיאמר). השקפה זו יכולה הייתה הממשלה למתן מאוד אילו לא גררה רגליים בפרסום היקף הקרן הציבורית לתמיכה בנפגעים הכלכליים מהמשבר, במיוחד עצמאיים קטנים ובינויים ועובדים בעשירוני השכר הנמוכים, שיציאתם לחל"ת, לחופשה כפויה (עם או בלי רזרבות של ימי חופשה) או פיטוריהם, שברו או הביאו את מקורות פרנסתם אל עברי פי-פחת. אעל-פי שחלק מלקונות אלו תוקנו בשלב מוקדם למדי, אחרות לא תוקנו עד היום. הליקויים העיקריים בטיפול בסוגיה זו היו ונותרו: ביורוקרטיה בארגון התשלומים, אבחנה חדה בין מענקים להלוואות (הגדלת מרכיב המענקים), אופן ביצוע התשלומים, תנאי הזכאות, ובעיקר: הבנת המצוקות האמיתיות של קבוצות אלה והליכה לקראת - בשכל, אבל בלי קטנוניות - במטרה לצמצם טראומות מיותרות.
חילופי אישים בצמרת המנגנון המנהל את המשבר מבחינה רפואית ומתכלל אותו מבחינה לאומית, גורם נזק ניהולי, תדמיתי ומושגי אצל הציבור, ומחזק את תחושתו שהגיע הזמן "להפסיק לשחק". אם מרכזי הכובד של תשומת הלב של כל "מפקדי הכוחות" הפועלים נגד הקורונה, נמצאים כבר במקומות אחרים, לא חשוב מה הם אומרים; חשוב מאוד מה הם עושים ומה הם משדרים לציבור.
הציבור הישראלי מטבעו חסר סבלנות, אינו ממושמע (בניגוד לדעה רווחת בחוגים מסוימים), אינו 'אוהב' להיות "פראייר" ולאחרונה גם איבד אמון במרבית הגופים הציבוריים והעומדים בראשם. הפער שנפתח בין הופעותיו התכופות של רה"מ בטלוויזיה בתחילת המשבר, לבין היעלמותו המוחלטת כמעט בעשרת הימים האחרונים, משדרת לציבור מסר ברור - רמת הדחיפות והחשיבות היחסית שמייחס ראש הממשלה לתהליך מסודר וממושמע בימים אלה, נמצאת בירידה. לעובדות אלה מצטרפת פעילות התקשורת, בעיקר הטלוויזיה והרשתות החברתיות למיניהן, שעיקרה אינסוף דיווחים מרובי פרטים שהולכים ומשתנים מספר פעמים ביום ומבלבלים את הציבור. רצון כל אחת מהרשתות להקדים את האחרות במידע (כביכול) ובתחקירנות מתקדמת (לכאורה). ככל שהתועלת מהשידורים יורדת והבלבול גובר, הופכים השידורים ממוקד של דיון ציבורי מועיל, לרכילות סמי-פוליטית נוספת. מרגע שהציבור מתחיל לאטום את אוזניו ומוחו בפני המידע, מאבד האחרון את ערכו המשפיע והמנווט את התנהלות הציבור.
לזכות הגורמים המנהלים את המשבר צריך לזקוף את העובדה שבתחילתו, היה הנושא חדש לגמרי, בלתי מוכר ומאיים. החשש הציבורי הגיע לממדים ששיתקו במידה מסוימת את "הכחמולוגיה" הישראלית המצויה והעצימו את משקל ההוראות המונחות מלמעלה על התנהגותו. העובדה שהרשויות טרחו לאכוף את ההוראות, לקנוס בזמן אמיתי עבריינים, להטיל קנסות משמעותיים על חלק מהעבירות ולמנוע באמצעים פיסיים אפשרות לחרוג מהמגבלות הכפויות - פעלה פעולה חיובית. משנפסקה פעילות אכיפה זו, או צומצמה מאוד, נפרצו הסכרים.
אין ספק שתהליך היציאה מהמשבר מורכב הרבה יותר מתקופת הכניסה אליו. בכניסה היה איום ברור, שהוגדר במשתנה אחד מרכזי - הצורך למנוע קצב התפשטות ההדבקה לממדים שיגרמו לקריסת מערכת הבריאות ואובדן שיקול הדעת הרפואי, לפחות בחלקו, במי לטפל ולמעשה את חייו של מי להציל. ככל שהעמיקה הבנת אופיה של המחלה ודרכי הטיפול בה ונצברו נתונים אמפיריים מניסיונן של מדינות אחרות, נווט התהליך טוב יותר, חרף המחסור המוקדם באמצעים רפואיים בסיסיים. זאת ועוד,
הפסקה כפויה של פעילות משקית נמדדת במונחים של נזקים כספיים כלכליות, שעה שכשל רפואי בקבלת ההחלטות הקריטיות בלב המקדמי, נמדד בחיי אדם. לצערי, היו לא מעט גילויים שליליים בתקשורת, בעיקר בזו החברתית, שביטאו זילזול באבחנה בין שני הקריטריונים, אולם אצל מרבית הציבור היה סולם העדיפות נכון.
באין עדיין תרופה ו/או חיסון למגפה עצם ההשתלטות על קצב ההדבקה ברמה הארצית הכוללת, אינה מבטיחה שחזרה להתנהלות בלתי מבוקרת, אינה טומנת בחובה חזרה לאיום המקורי. ברור ששני משברים רצופים, הם איום כלכלי קריטי, אלא שמי שנפגעו ראו לפניהם בעיקר את הטווח הקצר - חזרה מיידית להפסקת ההפסדים היום-יומיים השוטפים, והסיטו עיניהם מהאפשרות החמורה יותר של משבר נוסף.
מי שאמורים היו לנהל את היציאה מהמשבר, הם למעשה אותם גורמים שניהלו אותו מראשיתו, אולם מתוך נקודת הסתכלות שונה לחלוטין. הפסקה חדה היא תהליך כואב, אבל קצר שתופס את כלל המשק כמעט באותה נקודת זמן. תהליך חזרה, בנסיבות המגיפה, מחייב תהליך מדורג, סדור, שיטתי ומותנה ביצירה מוקדמת של התנאים שמאפשרים ביצוע כל שלב. חזרה כזו איננה מושגת באיבחת חרב, אלא בטיפוס מדורג בסולם היכולות עד להשגת מלוא היכולות. הפעלת מערכות ארציות מורכבות שרכיביהן שונים זה מזה כמעט בכל הפרטים, אינה יכולה להעשות בניהול צנטרליסטי ממוקד אחד. המוקד חייב לקבוע מדיניות, שלבי-ביצוע, מבחני התקדמות לתקינות המהלך וקריטריונים שיאפשרו את המהלכים הבאים. המוקד גם חייב להבטיח שכל הגורמים המעורבים יהיו מסונכרנים הן באשר למה שמותר לעשות והן לגבי האיסורים, ויאכוף זאת כפי שעשה בתחילת הדרך.
בנושאים אלה ראינו כשלים ונסיגות חמורים במיוחד בשבועיים האחרונים. אני מייחס זאת, כאמור, לחוסר משמעת הציבור הישראלי ולחוסר התכנון המפורט והאכיפה הציבורית של מנהלי המשבר בראש וראשונה בממשלת ישראל.
1
בימים אלה נודע לי על טיסות "דלתה" מניו-יורק, המגיעות שוב לנתב"ג מחו"ל. לא נמסרו פרטים על הבדיקות שעוברים נוסעים אלה ועל אופן הטיפול באלה המגלים סימני מחלה. הנוסעים אינם שוהים בבידוד ומורשים להתפזר מיד ליעדים שונים בארץ. כזכור, היו אלה תיירים ומבקרים חוזרים ממדינות או אזורים נגועים, שהיו מפיצי המגיפה הראשיים בתחילת הדרך, ואין צורך להדגיש שניו-יורק היא מוקד קורונה. דומני שהתנהלות זו היא פריצה חמורה במעטפת הבטיחות הציבורית שבנתה ישראל בתוך גבולותיה, זו המאפשרת כיום, בין היתר, את יציאת המשק מההסגר. אין להבין לוגיקה זו אלא להסתייג ממנה בכל לשון של הסתייגות.
