לפני שנים אחדות, בשיחה עם מי שכיהן בעבר כראש העיר נצרת עילית,
שמעון גפסו שאלתי אותו, מה היה הרגע הקשה ביותר בתהליך המשפט שלו. גפסו השיב מיד, כשדמעה בזווית עינו, 'רגע קבלת כתב האישום וכותרתו: מדינת ישראל נגד שמעון גפסו'.
גפסו, הוא פטריוט ישראלי, יהודי שנולד מחובר לדגל המדינה, שדקלם את ההמנון ברחם אמו וכשהגיח לאוויר העולם עמד בדום מתוח מצדיע בידו הקטנה לחיילי צה"ל. גפסו אוהב את ארצו, עמו, איש צבא שחינך את כל ילדיו לשרת כקצינים בשירות משמעותי, לא יכול היה לשאת את המשפט המאשים, מדינת ישראל נגד שמעון גפסו.
מדינת ישראל נגד
בנימין נתניהו. משפט בלתי נתפס מבחינת השכל הישר, עננה של עצב, ריח של כאב, תחושה של עוול, בקרב חלק גדול מהעם אשר בחר בנתניהו שוב ושוב. עננה של כבוד, ריח של צדק, תחושה של ניקוי אורוות, בקרב חלק אחר של העם. עם זה מתייצב היום מול ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים לקרב האמיתי, לא רק על חייו הפוליטיים, האישיים, אלא בראש ובראשונה בקרב על דמותה, אופיה וחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.
יש שופטים בירושלים, כידוע אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ברם, עם זאת, ללא ספק, גם השופטים הם בני אדם המושפעים מהלוך הרוח, קשובים לשיח הישראלי הקשה, הנורא, המסית והמוסת מכל קצוות הקשת הפוליטית. קשובים לצווי איסור פרסום שחלקם בגדר הבלתי סביר בעליל, קשובים לרוחות המשדרות כל יום, שש פעמים ביום, אג'נדות שאינן נשענות תמיד על אדני האמת. רואים את הקולות, שומעים את הברקים ובתוך כל זה אמורים לחרוץ דין, לקבוע מסמרות לדורות הבאים, לתקוע יתדות מוסר והנהגה.
בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה של כולם, של מתעביו, שונאיו ומבקשי נפשו, של אוהביו, ומעריציו המאמינים בחפותו. בנימין נתניהו הוא פניה של מדינת ישראל בעולם, אויביה, שונאיה, מבקשי רעתה המבקשים להחריבה עד היסוד, כמו, אוהביה, מאמיניה, הרואים במדינת היהודים, מופת ודוגמה לעם שהאלוקים נגע בו, מביטים אל בית המשפט המחוזי בירושלים ובפיהם תפילה, תקווה, משאלה.
זהו יום קשה, עצוב, כואב, מייסר, זהו יום מבורך בו כולם שווים בפני החוק, דין אחד לחוטב העצים ולראש הממשלה. זהו יום שכאזרח, אני נושא עיניי לשמיים ובפי תפילה, תן לשופטים בינה, חכמה ודעת לברור את המוץ מין התבן, לברור בין הטפל לעיקר, להבדיל בין החושך לאור, בין הטמא לטהור ושלא תצא תקלה מתחת ידם. מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו, לא יום שמחות הוא.