"אני מאמין למערכת המשפט, במקרה שלי היא טעתה" - טוען
אהוד אולמרט בימים אלה - כדי לבקר ולתקוף את
בנימין נתניהו על כך שנתניהו תוקף כיום את המערכת ומתנהג כראש משפחת פשע.
עינינו הרואות, אולמרט מבדל עצמו מנתניהו, וטוען שהמערכת ראוייה לאמונו, ושאצלו היא בסך-הכל "טעתה" - לא יותר מכך.
נראה עתה כיצד מתייחס אולמרט - אותו אולמרט ממש - לאותה "טעות" של המערכת כלפיו בימים שעניינו של אולמרט עצמו היה במוקד. להלן קטע מראיון מוקלט שנתן אולמרט באותם ימים בצאתו מהכלא, והדברים ידברו בעד עצמם:
מראיין: נכנסת ויצאת באותה תחושה שנעשה לך עוול ושזה (הכלא) לא מקומך?
אולמרט: בהחלט, אם השתנה אצלי משהו, אז אני חושב שהתעצמה התחושה שהולכת ומתחזקת ככל שהזמן חולף, שהיה פה עוול והיה פה מרדף מטורף וטעות מטורפת ו... אין בעיה, תראה אין שום בעיה, כשמערכת רוצה להדביק למישהו עבירה, אין דרך... היא מתגייסת כל כולה, כל המערכות, החקירה, והתביעה, והפרקליטים, ופרקליט המדינה, והמשנים שלו, והסגנים שלו, כולם יחד מתגייסים כדי להרשיע אותך במשהו, הם ירשיעו אותך.
מראיין: זאת אומרת, כשמאחורינו כרגע נמצא בית כלא, שיש אפשרות להגיד שיושבים בו הרבה חפים מפשע?
אולמרט: בוודאי.
עד כאן הציטוט.
אז מה היה לנו כאן? תחושה הולכת ומתחזקת של "מרדף מטורף". כמה זמן המשיכה התחושה הזו של אולמרט להתחזק? כמובן עד שנתניהו עלה על המוקד, ואז - תחושת המרדף המטורף של אולמרט התפוגגה לה באוויר כמו בועת סבון כלא היתה.
כמובן, שאין להתרגש יתר על המידה מדבריו של אולמרט - לא היום ולא אז. דבריו ראויים ללא יותר מחיוך - כי הרי הכל יחסי והדברים נאמרים מתוך פוזיציה ולצרכי השעה והרגע.
