השבת לראשונה נכנסתי ברגל רועדת קמעא ובלב מתרונן אל בית הכנסת לאחר שלא פקדתיו למעלה מחודשיים. הכסאות המיותמים כמו רקדו לכבודנו, ארון הקודש נראה מאושר מאי פעם, הפרוכת בוהקת ונקייה מתחננת למגע יד אדם, לליטוף, וספרי התורה? אוהו, הם בכלל במוד של שמחת תורה בחודש סיון. מהקירות כמו ניעורו לחיים לוחות ההנצחה עם שמות הנפטרים, גם הם חשו בהגעתנו שוב לבית האל. ושבו בנים לגבולם.
קוראים לזה חזרה לשגרה. כל מיני רגעים פשוטים, ברורים מאליהם, נדמים פתע למשהו חדש, אחר, מיוחד. מחוץ לבית הכנסת לוח מודעות קטן אשר עמד בשיממונו למעלה מחודשיים ימים. לא היו בו מודעות עירוניות, אירועים, הכנסת ספר תורה, מכירת צ'ולנט ביום חמישי, מודעות אבל.
השבוע, לראשונה מאז פרוץ מגפת הקורונה, נתלו על לוח המודעות שתי מודעות אבל, אזכרה לחייל ואזכרה לאדם מבוגר עם תמונתו על מודעת האבל למי ששכח. אחד הדברים הקשים שהותירו לבבות שבורים רבים ונפש דואבת היה עניין אובדן החיים, הלוויה, 'שבעה', 'שלושים', שנה. היהדות בחכמתה לימדה את העולם כולו על מרכבות נפש האדם, על יכולותיו, על תהליך עיבוד אבל מתמשך, משמעותי, אשר מייצר תהליכי ריפוי והחלמה מהשבר האישי והאובדן המייסר. את הרגע המזוקק הזה של עזיבת האדם היקר את העולם לא ניתן להשיב, אי-אפשר לכמת, זהו רגע נצחי, כמו המוות, שעד כה אין מי ששב מין המתים. רגעי המרפא הללו הותירו חללים, בורות פעורים במי שאיבדו את יקיריהם.
כשראיתי את מודעות האבל הבנתי שחזרנו לחיים, למרוץ, למרדף, למסע הארוך, השמח והעצוב, הכואב והמרפא. מודעות האבל הן עבור החיים יותר מאשר עבור המתים, החיים זקוקים לנחמה, למילת עידוד, לסולידריות עם הכאב, לעבד את האבל. אבל מעבדים על-ידי אינטראקציה, שיח משתף, סיפורים וזיכרונות מדמותו ועל דמותו של המנוח. מבע, מבט, טפיחה על שכם, נשיקה על לחי, חיבוק ארוך, כל זה ויותר היה חסר מאוד, כמעט ולא היה קיים בימי מגיפת הקורונה.
כשראיתי את מודעות האבל הראשונות על לוח המודעות, ידעתי - הבליינים יחזרו למועדונים ולפאבים, הסטודנטים למכללות ולאוניברסיטאות, הספורטאים למגרשים, האומנים לבמות, הדתיים לבתי הכנסת, החוגגים לאולמות, הירקנים לשווקים, הדייגים לימות, התלמידים לבתי הספר, התיירים לשכיות החמדה. כולם יחזרו, כמעט כולם. הנפטרים לא יחזרו לעולם, אבל מודעות האזכרה כבר חזרו.
