אמר לו: עולם הפוך ראיתי

גבר אשכנזי חילוני ועשיר – טוען שהוא מקופח. ואנחנו חשבנו שהמקופחים בישראל הם נשים, מזרחיים, חרדים ועניים. האדם המאובטח ביותר בישראל טוען שמאיימים על חייו, והמשטרה פותחת תיק ובאה לגבות ממנו עדות. האם מישהו באמת מאמין שזהו איום של ממש שגורם לחשש של ממש, ולא דיבורים בעלמא של אנשים מתוסכלים ואולי מעורערים? ואולי כדאי להזכיר, כי נכון לעכשיו – מי שזקוק לאבטחה זוהי ראש צוות התביעה בתיק, ליאת בן-ארי. האיש בעל החשיפה התקשורתית הרחבה ביותר במדינה, 2.5 מיליון עוקבים בפייסבוק, 1.8 מיליון עוקבים בטוויטר ומי שלצידו עומד עיתון בעל תפוצה של 300,000 גליונות ביום, אומר שאינו יכול להעביר את המסר שלו לציבור בגלל שהתקשורת עוינת אותו. מי שעומד בראש הממשלה מזה 134 חודשים ברציפות – יותר מכל מנהיג במדינה דמוקרטית אחרת – טוען שמערכות אכיפת החוק רודפות אותו. מי שהיועץ המשפטי לממשלה היה מזכיר ממשלתו והמועמד שלו לתפקיד, ומי שבחר את מפכ"ל המשטרה – שניהם חובשי כיפה – מספר לנו שהשניים קשרו קשר כדי להפיל אותו מסיבות פוליטיות. התחושה שלי היא, שנתניהו – גאון לפי כל קנה מידה, ואין אף צליל ציני בקביעה הזאת – יודע היטב שהטענות הללו שלו הן חסרות יסוד עובדתי, או לכל הפחות מוגזמות בכמה מאות אחוזים. אין הן אלא ניסיון להוליך שולל את הציבור ולהטות את תשומת הלב מן העבירות החמורות המיוחסות לו. ואם בדרך צריך לעוות את העובדות ולהפוך את המציאות – אז מה.

יצא לי השבוע לראות את ויסנטה מורנו, מאמן קבוצת הכדורגל הספרדית מיורקה, אשר התייחס לאהדה הרבה של תושבי האי לקבוצה. בגילוי לב כובש אמר מורנו, כי זה מאוד נעים – אך השאלה היא כיצד הקהל יקבל את הזמנים הקשים שבוודאי יבואו. ניתן להוסיף, כי זמנים כאלו יהוו מבחן גם למורנו ולהנהלת הקבוצה – כפי שכל משבר מעמיד במבחן את מי שבראש הסולם. זה כמובן נכון, ובקנה מידה גדול בהרבה, במישור הלאומי ולגבי מנהיגי מדינות. יש מי שמשברים מוציאים מהם את המיטב: ז'ורז' קלמנסו, וינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ג'ון קנדי, אנגלה מרקל, בנימין נתניהו. ויש מי שמשברים חושפים את אופיים האמיתי והלא-מלבב, בלשון המעטה: אנרי פטן, ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן, שי ג'ינפינג, רג'פ טאיפ ארדואן. אולי לא במפתיע, לקבוצה הראשונה משתייכים בעיקר מנהיגים דמוקרטיים, ולשנייה – דיקטטורים וסמכותנים. למרבה הצער דונלד טראמפ שייך אליהם, ולא במקרה הוא מפגין חיבה כלפי שליטים כאלו הרבה יותר מאשר למנהיגים דמוקרטיים. ארה"ב ניצבת בפני שילוב המשברים החמור ביותר בתולדותיה: מגיפה קטלנית, אסון כלכלי ומהומות גזעיות. כפי שאמרו השבוע כמה עיתונאים בולטים בארה"ב, היא התמודדה בעבר עם משברים כאלו – אך עם כל אחד בפני עצמו. זהו הזמן, בה' הידיעה, בו המדינה זקוקה למנהיג נחוש, בעל חזון ומאחד. מנהיג שיתן לאמריקנים את התחושה שהם ביחד בסירה הזאת ושביחד הם ינווטו אותה לחוף מבטחים. מנהיג שיעבוד עם כל חלקי הקשת הפוליטית ועם מיטב אנשי המקצוע כדי למצוא פתרונות. מנהיג שישקף תחושה אמיתית של הבנת המצוקה ואמפטיה כלפי הסובלים ממנה. טראמפ עושה את כל זה – במהופך. את משברי הקורונה והמהומות הוא רואה כהזדמנות לפלג עוד יותר את המדינה, הנתונה ממילא בקיטוב פוליטי וחברתי חסר תקדים, כדי לחזק את התמיכה בו עצמו. המסרים שלו הם של שנאה ובוז כלפי יריביו, תוך שכתוב גס של העובדות כדי לטשטש את מחדליו. הוא נראה מנותק לחלוטין מהסבל שעובר על עשרות מיליונים מובטלים ובעלי עסקים. המחאה על האפליה הגזעית היא בעיניו לא יותר מאשר התפרעות של פרחחים על-רקע פוליטי. קנה המידה היחיד החשוב לו הוא מה יקרה בבחירות בנובמבר. אין לנקות מאחריות גם את ראשי הדמוקרטים, שאף הם אינם משכילים להתעלות לגודל השעה כדי למצוא דרכים לעבוד עם הבית הלבן ועם הרפובליקנים בסנאט. אך עיקר האחריות מוטלת על הנשיא, הן מבחינת הסמכויות שבידיו והן מבחינת האחריות המוסרית המוטלת עליו להנהיג את המדינה כולה – בלי הבדל פוליטי, גזעי או מגדרי. טראמפ הוא האדם הגרוע ביותר שיכלה ארה"ב למצוא בראשה בשעה הזאת, ואת המחיר משלם העולם כולו.

מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי נדמה היה במשך עשרות שנים, שלאט-לאט – אבל בבטחה – הולכת ומוקמת ארצות הברית של אירופה. האיחוד האירופי אימץ מטבע משותף, יש לו המנון משלו ומעל הכל – הוא הסיר את הגבולות בין חברותיו. אגב, זוהי הסיבה למרוץ בישראל אחרי אזרחות פולנית ומאוחר יותר אחרי אזרחות פורטוגזית: מי שאזרח באחת ממדינות האיחוד, יכול לגור בכל מדינה אחרת, ללמוד בה ולעבוד בה. הגיעה הקורונה ולימדה שאנחנו רואים עולם הפוך. הצעד הראשון שנקטו כל 27 מדינות האיחוד היה לסגור את גבולותיהן – לא רק בפני העולם החיצוני, אלא גם בפני יתר חברות האיחוד ואפילו בפני שכנותיהן המיידיות. שיהיה ברור: זה היה צעד הגיוני וחיוני. הסגירה המוקדמת של גבולות ישראל היא אחת הסיבות להצלחה במאבק בקורונה; ניו-זילנד חיסלה את הנגיף בצורה זו; האיחור של ארה"ב עלה לה ברבבות קורבנות. הנקודה היא, שייתכן שהקורונה החזירה את האיחוד האירופי מן העולם ההפוך אל העולם הברור, כלשונו של ר' יהושע. ככלות הכל, הרגשות הלאומיים הם החזקים ביותר במישור הבינלאומי. ידידותיים ככל שיהיו היחסים בין הולנד לבלגיה, תושביהן יעודדו את נבחרותיהם-שלהם במפגש ביניהן, ידאגו יותר לבני ארצם במקרה של צונאמי באינדונזיה וייאבקו בחירוף נפש על כל נקודה באירוויזיון. ככה זה. לכן, כאשר מתעוררת סכנה של מגיפה – הצעד הטבעי ביותר הוא להסתגר. האיחוד התקדם בימים האחרונים לעבר תוכנית משותפת לסיוע למדינות שנפגעו מן הקורונה, באופן יחסי לשיעור הפגיעה. היא תגייס את המשאבים המשותפים ותוכיח שעדיין יש ערבות משותפת – צעד חשוב מאוד, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית, במיוחד לנוכח הוואקום במנהיגות העולם החופשי שיצר דונלד טראמפ. לצד זאת נראה, כי על ראשי האיחוד לנחות בחזרה בעולם האמיתי לפחות בנוגע לאפשרות של איחוד מדיני: זה לא יקרה.

בימים האחרונים יש לי תשובה צינית לדורשים בשלומי: "מעולם לא היה טוב יותר. בכל 56 שנותי לא היו לי 34 שרים ואין-ספור סגני שרים שדאגו לכל היבט בחיי – אז מה יכול להיות רע?" האמת, מה שנשאר לנו הוא רק לצחוק – כמו שיהודים עשו בכל הדורות כאשר המציאות הייתה כזאת, שהחלופה היחידה לצחוק עליה הייתה לבכות בגללה. כולם כבר אמרו זאת, אין לי ממש משהו לחדש, אבל אם מדברים על עולם הפוך – חייבים להזכיר את הממשלה ה-35 של ישראל. מאות אלפים לא יודעים האם ומתי יחזרו לעבודה. רבבות עסקים מנסים לשקם את הריסות הקורונה, כאשר גל שני עלול להכות בכל רגע. אלפי תלמידים מצויים בבידוד. הגרעון השוטף מגיע למיליארדי שקלים והוא גדל מדי יום. נטל החובות שנידרש לפרוע כולנו – וגם בנינו ובני-בנינו – יהיה עשרות מיליארדים. בזמן כזה, מנהיגים אחראים צריכים קודם כל לתת דוגמה אישית: לקצץ בהוצאותיהם, לוותר על תפקידים, לצמצם את הסגל. גם אם מדובר בסכומים קטנים יחסית, המסר הוא החשוב: אנחנו איתכם. במקום זה, קורה בדיוק ההפך: שרים מיותרים, סגני שרים מיותרים עוד יותר, משרדים שאין בהם כל צורך, ומיליונים שמועברים לשם כך מתקציבי הבריאות, החינוך והרווחה. איש מבין 72 חברי הקואליציה – איש מהם! – לא קם ואמר: אני לא רוצה שום תפקיד, אני לא רוצה שהציבור יוציא עלי כסף שאין לו. להפך: כולם, הן בליכוד ושותפיו והן בכחול-לבן ושותפיה, ניהלו מלחמת חורמה על כל בדל סמכות ועל כל רבע פקיד. זוהי מנהיגות מופקרת, השמה פס על הציבור כולו. זוהי מנהיגות שאינה ראויה לאמון, והישראלים מוכיחים זאת מדי יום – בהפרת ההוראות בנושא הקורונה. נכון שחלק מזה נובע מהאופי שלנו, וחלק נוסף נובע מכך שכמה מן ההוראות בלתי ישימות בעליל (מסיכה ברחוב ב-30 מעלות ו-50% לחות?!) – אך ברור שגם ליחס הכללי כלפי הממשלה החדשה יש חלק בכך. כי למה שנתייחס ברצינות למי שמראים עד כמה הם מנותקים מאיתנו ושאכפת להם רק מעצמם? לכן, הממשלה הזאת היא לא רק מגוחכת ומוטרפת ברמות; היא גם פושעת.

"והיו עיניך רואות את מוריך", מבטיח הנביא ישעיהו כחלק מחזון הגאולה (פרק ל', פסוק ג'). מפרש המלבי"ם: "הנביא שיורה אותך דרך הישרה, לא תעלים עוד עיניך ממנו... רק [=אלא] תביט אליו ללכת בדרכיו". פסוק זה גם מעטר סוכות רבות, כאשר הוא מתנוסס בראש תמונותיהם של גדולי הדור – איש איש ועדתו, איש איש ומוריו. אני רוצה להציע עוד משמעות: תסתכלו על המורים שלנו – ותבינו באיזו חברה אנחנו חיים. למען הדיוק, כמי שיש לו בני משפחה וחברים שהם מורים, עלי להדגיש שהדברים מכוונים כלפי הנהגתם של המורים – יפה בן-דוד ורן ארז – והתנהלותם סביב הקורונה. כפי שכבר אמרתי, בשעת משבר נבחן אופיים האמיתי של מנהיגים – ובן-דוד וארז מוכיחים שהם עסקנים קטנוניים ואנוכיים, החיים בבועה משלהם ושלא מזיז להם עד קצה הזרת מה שמתחולל מחוצה לה. עד כדי כך, שללב מתנגב החשש שהדרישה השבוע לחזור ללמידה מרחוק, לא באה מתוך דאגה לשלום התלמידים והצוות, אלא מתוך געגועים לשבועות הבטלה שחלפו. העובדות ידועות היטב. אם מערכת החינוך, ובמיוחד הגנים ובתי הספר היסודיים, אינה פועלת – קשה מאוד להתניע את המשק. תלמידי ישראל איבדו למעלה מחודשיים של לימודים, והערך ההשכלתי של שנת הלימודים תש"ף מוטל בספק רב. הרגלי למידה ומשמעת עצמית נפגעו קשות ויידרש זמן רב לשקם אותם. הלימוד מרחוק היה במקרה הטוב חלקי ביותר; לא פגשתי הורה אחד שסיפר שילדיו באמת למדו בצורה ממשית ומקיפה, אם בכלל. במצב הזה, ניתן היה לצפות מן המורים שיתגייסו, יתנו כמה שיותר ימים בחופש הגדול, וכך יסייעו הן לתלמידים, הן להורים והן למדינה בכללותה – ובמקביל יתחילו להכין תוכניות רציניות ללימוד מרחוק, כי הקורונה עדיין כאן. איזו חשיבה תמימה. בן-דוד טענה, בעזות מצח, כי המורים לימדו ב-150% בימי הקורונה ולבסוף הסכימה לתת תשעה ימי לימודים בחופש. בא ארז ואמר: תשכחו מזה. ובלי חברי ארגון המורים – ספק אם אפילו הימים הבודדים הללו יינתנו. וחשוב לזכור: המורים מקבלים שכר מלא על החופש הגדול, קיבלו שכר מלא על ימי הקורונה – כך שאיש אינו מבקש מהם לעבוד חינם, אלא בעצם רק להעניק את התמורה שלא נתנו. בעולם שאינו הפוך, המורים היו הראשונים להתגייס ולתת דוגמה חינוכית, בראש ובראשונה לתלמידיהם: בעת משבר לאומי – כולם מטים שכם ועוזרים זה לזה. בעולם ההפוך של מערכת החינוך הישראלית, ראשי המורים אומרים: תקפצו לנו. ההשכלה של הילדים חשובה לנו כקליפת השום, והחינוך שלהם – אפילו זה לא. אם "והיו עיניך רואות את מוריך", אזי מה הפלא שכל האווירה בישראל היא של איש לגורלו ואיש הישר בעיניו יעשה.

נסיים בנושא מיקרו: שני היבטים בהתנהלות בתי המשפט, שהם הפוכים ממה שהיינו מצפים מהם. האחד הוא עולם הפוך בתחום המינהלי, והשני הוא עולם הפוך בתחום המהותי. לכל שופט יש רשימת מניעויות: אנשים וגופים שבענייניהם אין הוא יכול לדון. לרוב מדובר בבני משפחה, ידידים קרובים ומי שהיו שותפיו/מעסיקיו/עמיתיו של השופט לפני מינויו. מטבע הדברים, זוהי רשימה דינמית: קשרי משפחה משתנים, ידידים מתחלפים, מרחק הזמן עושה את שלו. היא מיועדת בראש ובראשונה למזכירויות בתי המשפט, כדי לדעת אלו תיקים אין לנתב לאותו שופט. השאלה שלי היא, מדוע הרשימות הללו אינן מתפרסמות בצורה מלאה ומסודרת. דווקא מבית המשפט, המדגיש עד כמה הפומביות חשובה ועד כמה אור השמש מחטא, יש לצפות לשקיפות מירבית. הרשימה הזאת חשובה גם לצדדים ולמייצגיהם, כדי לראות האם יש עילה לבקש מן השופט לפסול את עצמו. והיא חשובה לאמון הציבור במערכת: כדי שכולם יידעו מי מקורב למי ויוכלו לוודא שאין תקלות. אני הייתי מפרסם את הרשימה בצמוד לקורות חייו של כל שופט באתר הרשות השופטת, ומעדכן אותה מדי שנה. מנהל בתי המשפט, יגאל מרזל, אומר בתגובה: "אין חובה בדין לנהל רשימת מניעויות והיא מיועדת לשמש כלי עזר לגורמים המינהליים המנתבים את התיקים. הרשימה היא דינמית, שכן אי-אפשר לצפות מראש את כל המניעויות. כמו-כן, יש מניעויות שמתייתרות עם הזמן ונמחקות. מכל מקום, השופט בוחן מניעות בכל תיק שהוא יושב בו בהתאם לנסיבותיו הפרטניות, וזאת בין מיוזמתו ובין לבקשת הצדדים. הרשות השופטת שוקלת בימים אלו האם ובאיזה אופן יש להרחיב את הפרסום היזום של רשימות המניעויות של השופטים". ואנחנו אומרים: כמה שיותר מוקדם וכמה שיותר נרחב – יותר טוב. הנושא השני נוגע למקרה בו שופט קובע בפסק הדין, כולל בהליך אזרחי, כי באולמו נחשפה ואולי אפילו בוצעה עבירה פלילית. למשל: עד שיקר בצורה בוטה וברורה בהליך אזרחי; הוצג מסמך מזויף; התברר שנעשו עבירות מס תוך כדי עסקה. עד כמה שהדבר יישמע מפתיע, הרוב המכריע של השופטים לא עושים עם זה כלום. אם מישהו באולם היה זורק נעל על השופט (וכזכור זה קרה), הוא היה נעצר מיד ונשלח לכלא. אבל אם מישהו שיבש את ההליך או נחשף במהלכו כעבריין – לא קורה לו דבר. בית המשפט, יותר מכל גורם אחר, אינו יכול לנהוג כשלושת הקופים: לא לראות, לא לשמוע וממילא לא לדבר. עבירה נגד ההליך אינה עניינו של בית המשפט בלבד, אלא פגיעה בציבור כולו; ובית המשפט ודאי שאינו "בעל הבית" על עבירות שאינן נוגעות אליו אלא נחשפות בו. יש מקום לחייב את השופטים, כאשר הם קובעים בפסק דין שנחשפו לעבירה שלא הייתה ידועה קודם לכן, להעביר את פסק הדין לרשות החוקרת המתאימה – ושהיא תחליט מה לעשות. השופט אינו יכול, למעשה, להחליט שהוא קובר את המקרה עוד לפני שבכלל נחקר. הנהלת בתי המשפט אומרת בתגובה, כי ההחלטה האם להעביר ממצאים כאלו לבחינת רשויות האכיפה, נתונה לשיקול דעתו של השופט. ואנחנו אומרים: זו בדיוק הטענה – זה לא צריך להיות נתון לשיקול דעת פרטני ונקודתי, אלא חובה כלל-מערכתית, ולו רק מתוך אזרחות טובה ומתן דוגמה למאבק בעבירות ובעבריינים.