אין שום תירוץ

שאלה של ניסוח

ממשלת ישראל עומדת "להחיל את הריבונות" הישראלית על חלקים מיהודה, משומרון ומבקעת הירדן, לפי תוכנית המאה של הנשיא דונלד טראמפ. בשמאל ובקרב אויבינו ושונאינו מדברים על "סיפוח". בולטים בזה רשות הטרור מרמאללה והאיחוד האירופי, שיצאו חוצץ ובריש גלי נגד הרעיון, ומאיימים להפעיל עיצומים, אם יתבצע. שני הגורמים הללו מתחזים מזמן לידידינו, אך הם אויבים ושונאים גרועים. מה לשמאל הישראלי עמם?! המדובר בשני נראטיווים מתנגשים. מצד אחד המאמינים שארץ ישראל שלנו, ומולם המוכנים להסתכן ולעשות כל מעשה התאבדות (עיינו בערך הסכמי אוסלו) למען רעיון העיוועים של שלום עם הערבים. למען האמת, החלה התנגשות הנראטיווים הרבה לפני מלחמת ששת הימים, שבה שוחררו יהודה ושומרון מכיבוש ירדני. למרות שהחוק הבינלאומי הכיר בכך, שליהודים יש "זכות טבעית" לארץ-ישראל (ככתוב בהסכם סן רמו מלפני מאה שנה, שאושרר במגילת האו"ם), היו בינינו גורמים הזויים, כמו "ברית שלום", שלא הכירו בזכותנו לעלות ארצה, ולהתיישב במרחביה; והיו מביניהם (למשל, יהודה לייב מגנס, נגיד האוניברסיטה העברית בירושלים), שניסו להפעיל לחץ על הממשל האמריקני לחזור בו מהכרתו במדינה היהודית. התנגשות הנראטיווים הוחרפה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, לנוכח הססנות ממשלת לוי אשכול, שכללה את מנחם בגין בתוכה. צד אחד דיבר על "שחרור" חבלי מולדת כבושים, והצד האחר דיבר על "כיבוש". צד אחד דיבר על "יהודה ושומרון" (השמות הגאוגרפיים של האזורים); והאחר - על "כיבוש", על "שטחים מוחזקים" ועל "הגדה המערבית" (של הירדן, שלמרבה הפלא, כוללת גם את תל אביב). צד אחד דיבר על "התיישבות", והצד האחר הפך את המונח "התנחלות" לשלילי (למרבה הפלא, התיישבות בני ישראל בארץ ישראל בזמן יהושע בן-נון נקראת, "התנחלות", והיא חיובית במקורותינו). בעוד צד אחד קורא לערביי ארץ ישראל (כולל בתוך ה"קו הירוק", המקודש משום-מה בעיניו) "פלשתינים" (והמחמירים, "פלשתינים"), הצד האחר קורא להם, "ערבים". עתה, כשנקלעה הזדמנות להחיל את ריבונותנו על חלקים ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן, מגנה השמאל הישראלי (גם בחסות כביכול מדעית של מכוני מחקר אוניברסיטאיים, כמו המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS), וכמו אויבינו, קורא לצעד המתוכנן "סיפוח" - הכל באותה המתכונת הישנה, כולל הסתמכות על מחקרים "מדעיים", על פרופסורים באוניברסיטאות ועל בכירים לשעבר בצה"ל ובמערכת הביטחון, שכבר טעו אין-ספור פעמים בתחזיותיהם. כזכור, בתש"ח התריעו אנשי האוניברסיטה העברית (שרובם היו אנשי "ברית שלום"), כי המדינה היהודית תימחה מיד על-ידי הרוב הערבי בארץ-ישראל; והם, כמובן, צדקו. לא?!

טעיתי

בטורי הקודם כתבתי, שהמסלול בצפון רעננה נבנה על-ידי חיל-האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה; וזו טעות, לימדוני ד"ר מתי מייזל ותא"ל (מיל') ד"ר דני אשר. "את השדה בנו בתחילת שנות החמישים בכוונה להציב בו מטוסי הפצצה אל מול שדות הנפט הסובייטיים בקאווקז], כיוון שהטווח מהשדות הבריטיים בתעלה לא אפשר זאת", כתב לי ד"ר אשר. "המסלול הוכן ונסלל בקשר ליחסי ישראל-הברית הצפון אטלנטית (נאטו), באיכות אמריקנית (כלומר, נאט"ו)", הבהיר ד"ר מייזל. "זו הייתה התחלה בעייתית מאוד של יחסים בעייתיים מאוד, שכן אז ישראל לא רצתה להצטרף לנאט"ו, ונאט"ו לא רצתה בישראל. אבל היו מי שחשבו על הצטרפות, או שיתוף צבאי כזה, ובמיוחד בתוך החשיבה על מלחמת עולם שלישית בין ארצות-הברית ובעלות בריתה לבין ברית-המועצות ובעלות בריתה. ונסלל מסלול, ולא היה לזה המשך". ומוסיף ד"ר מייזל: "שדות תעופה, שהקימו שלטונות המנדט הבריטי בארץ [מדרום לצפון]: בית דראס; חצור אשדוד; עקרון; לוד; סירקין; עין שמר; רמת דוד; חיפה; בצת - אל-בסה. כמה מהם אפשר לזהות, גם היום, במבט אווירי [כלומר, מלמעלה], לפי המבנה שלהם ותבנית המסלולים, תמיד שלושה מסלולים במשולש".

מלחמת ששת הימים הראשונה

בשלושה ביוני 1948 תקף כוח של הצבא הסורי, שנהדף קודם לכן מדגניה, את המושבה משמר הירדן, וצר עליה כשישה ימים, עד ששרידי מעט מגיניה, איכרים, כמה נשים, כמה נערים וחברי גרעין וֶג'ווּד, שתגברו את המושבה, שהופקרו לגורלם על-ידי חזית הצפון, על-ידי חטיבה 2 כרמלי ועל-ידי חטיבה 9 עודד - נכנעו והלכו בשבי, וביניהם אישה הרה וכמה נשים. משמר הירדן נוסדה בשנת 1890, ומאז סבלה מהתנכלויות שכניה הערבים וממעשי שוד. כיוון שתוגברה על-ידי גרעיני בית"ר, ובמושבה פעל תקופה מסוימת מחנה אימונים של אצ"ל, סומנה המושבה כלא-מאנשי שלומנו (אנ"ש), והגנתה הופקרה במתכוון, מול הכנופיות ובמלחמת הקוממיות מול הצבא הסורי. זאת, למרות שהמושבה יושבת על ציר מרכזי מסוריה לארץ-ישראל, מעל לגשר בנות יעקב. באפריל 1948, עצרו כוחות 'ההגנה' בראש פינה כוח תגבורת של אצ"ל, שמנה תריסר אנשים, ומנעו ממנו להגיע לעזרת המושבה. יחד עם התגבורת, מנו מגיני משמר הירדן, שקידמו התקפה דו-גדודית של הצבא הסורי, רק 60-50 לוחמים, וביניהם נשות איכרים ונערים. בחמישה ביוני 1948 נהדפה התקפה סורית על משמר הירדן. למרות זאת לא תגברה מפקדת חזית הצפון את המושבה. למרת תקפו הסורים שוב, ונהדפו. חזית הצפון תגברה אותה בגדוד, שהיה עדיין בהתארגנות, ונעשו עוד צעדים לבסס את הגנת המושבה. בעשרה ביוני תקפו הסורים שוב, והצליחו לחדור למושבה עצמה, וכבשוה. עשרה ממגיני המושבה נהרגו בקרבות, ו-39 (כולל אישה הרה, חמש נשים ותריסר פצועים) נפלו בשבי הסורי, ושהו בו כשלושה-עשר חודש, עד ששוחררו במסגרת הסכם שביתת-הנשק עם סוריה. אף אחד ממפקדי הגזרה לא בא לקבל את פניהם כששבו ארצה. הם גילו שני דברים חשובים: הסורים הרסו עד היסוד את מושבתם, וממשלת ישראל הרשתה לכל מיני גורמים לעבד את אדמותיהם. אחד מפדויי-השבי הגדיר זאת, "הרצחת וגם ירשת"?! בינתיים באמצע יולי 1948 ניסתה חזית הצפון לסלק את הסורים מכיס משמר הירדן (מבצע ברוש במהלך קרבות עשרת הימים), ונכשלה כליל, פרט לשינויים קרקעיים זעירים. משמר הירדן הוחזרה לשליטה ישראלית, כאזור מפורז, בהסכם שביתת-הנשק, אך הממשלה לא התירה לשרידי משמר הירדן לחזור לאדמותיהם. כעבור זמן קצר הוקמו על אדמות המושבה קיבוץ גדות (אז - הגוברים) והמושב משמר הירדן (בני צפת), מבלי לקבל את רשות איכרי משמר הירדן, בעלי הקרקע. ההתעמרות בשרידי המושבה נמשכה שנים רבות. הוחלט, כי אינם זכאים ל'נס הקוממיות', שהוענק ליישובים, שעמדו במערכה, כיוון שמושבתם נכבשה, ולא שוחררה (מה אשמים התושבים, שהיו בכלא הסורי, שצה"ל תכנן מבצע לשחרור המושבה, ולא הצליח לבצעו?!). האיכרים פוצו בקמצנות חסרת-תקדים על חורבן בתיהם, על אובדן יבוליהם ועל שוד אדמותיהם בידי ממשלת ישראל. אלמנות הנופלים, יתומיהם והוריהם השכולים לא זכו לעזרה ממשלתית. רק כשעלה הליכוד לשלטון (כ-29 שנה אחר הפקרת משמר הירדן), נעשה צדק מסוים עם המושבה, והיא קיבלה את 'נס הקוממיות'. ועדיין המסר ברור: המושבה סומנה פוליטית כלא-מאנ"ש; ולכן, הופקרה למוות, לביזה, להרס ולשבי; וזו אינה הדוגמה היחידה להפקרות השלטונות במלחמת הקוממיות.

כישלון מביש ומחפיר

"אין מראה יותר טובה למצבו של צבאנו מהמראָה שהוא מציב בפנינו בטיפולו בגניבות ובהשתוללות הבדואים בבסיס צאלים, וככל הנראה, בעוד מקומות בדרום", כותב לי אילן, ידידי. "הבעיה ידועה מזה שנים, אך אינה מטופלת. הסרטונים, שנראו השבוע [שעבר - אב"ץ], אינם חדשים. יש ביקורת על צה"ל, שאינו פותר את הבעיה. בתקשורת מציינים כל מיני תירוצים. בין היתר, שהנושא אינו מטופל על-ידי המשטרה, שאין לצבא סמכות לפעול, שידיו כבולות, שאין רצון להיכנס לעימות [עם הבדואים - אב"ץ] ועוד מיני דברים. אך עוד לא נתקלתי במי שיאמר את האמת הבלתי-נעימה: זה כישלון מביש ומחפיר, שכולו של צה"ל, ואין שום תירוץ, נסיבות מקלות, הסברים, או הצדקה לכך. לו היה צבאנו צבא רציני, היה פותר את הבעיה בעצמו במהירות, ללא היזקקות לעזרה... אנו רואים צבא, שאינו מכבד את עצמו, שאינו מכבד את נשקו ואת ציודו, שאינו מכבד את מדיו ואת סמליו. רק צבא, שהוא בעצם מיליציה במדים, מאפשר לתופעות כאלו להתרחש. צבא כזה הרוויח ביושר את הזלזול, שהוא חוֹוה בדרום. התופעה הנה סימפטום למחלה קשה ועמוקה בצה"ל. השבוע [שעבר -אב"ץ] ראינו, שצה"ל נתן הוראה לחיילים, שהגיבו נכונה וניסו לרדוף אחר הפורעים, לא לחזור על כך. כמו-כן, קראתי שקצינים וחיילים במילואים (או בקבע) נשפטו על הזנחה ועל הפקרת ציוד צבאי יקר, שנגנב בצאלים. בין אם הם אשמים או לא, מה הפלא שכך עשו, כאשר ההפקרות חוגגת. אבל האם נשמע על כך, שמפקדי הבסיס נשפטו, שמפקדים בדרגות גבוהות הועמדו לדין על הרשלנות הזו? יוק. הרי לנו חלם ממש. מה שגרוע הוא, שאפילו את הבושה המערכת הצבאית איבדה. שמירה על הרכוש הצבאי, על הבסיס ועל הנשק היא ערך עליון בצבאות רציניים. וזה נכון לגבי כל נשק, או ציוד, בכל מקום ובכל מצב. המסקנה המצערת, שעולה גם מההיסטוריה, היא שצבא כזה יתקשה להילחם ולנצח במלחמה. צבא כזה יינגף בפני אויב רציני ...". בעניין הזה כתב ד"ר סא"ל (מיל') עפר דרורי בטורו: "יש שטח אחד במדינה, שלא צריך לבקש אישור מהנשיא טראמפ כדי להחיל עליו ריבונות. השטח הזה הוא בנגב הצפוני - מה שמכונה שטחי הפזורה הבדווית - וכן באזורים הנרחבים מסביב לבסיסי צה"ל בצאלים ובסביבה. השטחים הללו סובלים מהעדר ריבונות [ישראלית - אב"ץ] כבר שנים, מפחד של המשטרה להתעמת עם עבריינות ועם גניבות ציוד וכן באלימות כלפי חייל צה"ל ואחרים. אם מעז מפקד בשטח לנסות לעצור את מעשי האלימות, הוא ננזף. אז לפני בקעת הירדן, התנחלויות ביהודה ושומרון בואו נחיל את הריבונות על הנגב כאן ועכשיו. התמהמהות נוספת תייצר ריבונות חלופית (מזכיר משהו?) של הבדווים בשטחי הנגב".

מדליית הכבוד נמכרה

מדליית הכבוד של טוראי תומאס קלי, שהציל בגבורתו את חבריו לנשק בקרבות בעיר סנטיאגו בקובה, בשנת 1898 במהלך המלחמה הספרדית-אמריקנית, נמכרה בבית המכירות הפומביות הגרמני הרמן היסטוריקה במינכן תמורת ארבעה-עשר אלפי אירו, למרות ניסיון של הסנאטור הרפובליקני טד קרוז מטקסס להפעיל את מחלקת המדינה למנוע את המכירה. המדליה, הבכירה בארצות-הברית, הוצעה למכירה תמורת שלושת אלפי אירו על-ידי הרמן היסטוריקה, שזו הפעם החמישית, שהוא מוכר מדליית כבוד אמריקנית. החוק בארצות-הברית אוסר את מכירת המדליה בשום דרך, כולל בחילופין, וכמובן, אינו חל על אזרחי מדינות אחרות. תומאס קלי נפטר בשנת 1920, והמוזאון הלאומי למדליית הכבוד לא הצליח לאתר את שאיריו. המוזאון מנסה לאתר את האדם הפרטי, שרכש את המדליה, ולתכנן איך ישיבהּ לארצות-הברית. המוזאון אוסף כעת מידע על עוד מדליות כבוד, שנעלמו, או יצאו מחזקת מקבליהן.

נח בשבע+ שגיאות (ט')

כשהייתי ילד, הצרכנייה השכונתית הייתה צמודה לביתנו. אז נהגו להגיד, 'צורפת', 'צורכן' ו'צורכנייה'; ואכן, הכתיב והניקוד מצביעים על כך, שה-צד"י מנוקדת בקמץ, ואחריה רי"ש בשווא. אבל, בעיה: אין זה קמץ קטן, המבוטא כ-O, אלא קמץ רגיל (גדול), המבוטא כ-A. לו היה זה קמץ קטן, היינו צריכים לבטא צרפּת (פ"א דגושה), צרכּן וצרכּנייה (כ"ף דגושה). כך, מבטאים צרפת, צרכן וצרכנייה ... וגם אסנת (בת פּוֹטיפֶרע כהן און), אשת יוסף ואם מנשה ואפרים (בראשית, פרק מ"א, פסוק מ"ה). אך בעוד רק זקנים באמת עדיין מבטאים צורפת (ו'הגשש החיוור' השתמשו בזה לא-אחת בתוכניותיהם), צורכן וצורכנייה נכחדו כמעט כליל. ואילו השם אוסנת עדיין שגור, למרות שבטעות יסודו.