איזו נפש יהודי אינה הומיה, ואיזו עין אינה צופיה לפאתי מזרח קדימה, עם דמעה של התרגשות בת שנות אלפיים, לנוכח הסיכוי למימוש צפיית הדורות למימוש תקוותנו לריבונות ישראלית ביו"ש? לב מי לא יכסוף למימוש הזדמנות חד-פעמית זו? האם מותר להחמיץ את השעה? הכל אמת. אבל כבר למדנו מן המציאות הריאלית, שכל מהלך, גם מוצדק ביותר!, חייב להימדד במאזני ההיגיון הצרוף, על בסיס שיקולי רווח והפסד, כדי שלא ייצא שכרנו בהפסדנו.
אין ספק שהשכר חשוב ומפתה: הכרה אמריקנית משמעותית בחוקיותה של ההתיישבות ביו"ש, והשתתת ריבונות ישראלית על הישובים. מה חשוב מזה? מה גדול מזה? אבל לאחר הירהור שני, מסתבר שזו לא כל כך. אנחנו מקבלים 'גרוייסע מציאה' עטופה בנייר צלופן מרשרש ומפתה ושמו החלת הריבונות, אבל בתמורה נתבעים לוויתורים טריטוריאלים ענקיים, דווקא בערש הולדתו של עם ישראל: נסיגה חד-צדדית ובלתי הפיכה, שתהפוך 70% משטחי יו"ש לחמסטאן נוסח עזה, ואולי גם לתשתית למדינה הפלשתינית חורשת המזימות, המסוכנת, שעלולה לקום לנו ממש מתחת לאף, בפאתי פתח תקוה, עפולה ובאר שבע. היעלה על הדעת שנצטרך להתחנן לוויזה פלשתינית כדי לשפוך שיח בקבר רחל ובקבר יוסף, ולפקוד פרקי היסטוריה נשגבים בביקורים בהרודיון, בשומרון העתיקה, במזבח יהושע בן נון ועוד מאות אתרי מורשת יהודיים?
"כן, כן", יצקצקו מסוממי התוכנית המופקרת להסגרת ערש המולדת לידי האויב. "הרי מדינה פלשתינית לעולם לא תקום, מפני שהמקסימום שנהיה מוכנים לתת, אינו אפילו המינימום מבחינתם. והם הרי לא יסתפקו בפחות מ'זכות השיבה'. אין מה לחשוש". אז נכון שרעיון העיוועים הזה אינו נראה באופק. הפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אבל גם בלעדיה, מעניקה להם מלכודת הדבש ששמה תוכנית טראמפ, 70% משטחי יו"ש, שיהיו 'יודריין' לנצח. רגל ישראלית לא תדרוך שם, מפני שזו התחייבותנו כלפי האמריקנים. השגריר דייוויד פרידמן כבר הבהיר זאת במלים ברורות: הוויתור הישראלי הוא כלפי האמריקנים, שיחזיקו בשטח אשר ישמש כפיקדון נצחי לטובת הפלשתינים.
השטח שיפונה יתנהל על-פי גחמותיהם של הפלשתינים. תחילה בידי מחבלים בחליפוֹת יוּקרה מבית הארגון לשיחרור פלשתין, ואחר כך בידי חמאסניקים, דאעש'יסתים, ג'יהאדיסטים ושאר מרעין בישין. אבירי החליפוּת האיסלאמיסטית, בנוסח סוריה ועירק, יהפכו את השטח לגהינום עלי אדמות. במרחב העצום שבלב מולדת עם ישראל, תשתולל בניה פרועה על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, בתוך שמורות הטבע ואתרי המורשת שלנו, שיוחרבו ויימחקו ויאבדו לנצח. ומי בכלל ימנע ירי לעבר מדינת ישראל וההתנחלויות הריבוניות ביו"ש? שוב נשמע הבטחות מסוג אלה שהשמיעו רבין ושרון, מתוך קוצר ראות מבהיל: "אם רק תשוגר קטיושה אחת, נמחק להם את הצורה". אשרי המאמין.
מדינת חמאסלנד
לא מעט מקרב חסידי הריבונות טוענים שאילו בן-גוריון היה מסתייג ממדינה קטנה, יהודית-ערבית מעורבת, שצורת נקניק לה, עם 'גבולות אושוויץ' בלתי אפשריים, ייתכן שלא היינו זוכים כלל למדינת ישראל. לא מדויק. בעת הוויכוח הגדול בממשלת ישראל הצעירה ב-1948 לגבי כיבוש יו"ש, החליטה ממשלתו לוותר על כיבוש יו"ש, אף שהדבר היה כמעט בהישג יד להערכת המומחים הצבאיים דאז, וזאת בשל החשש שכיבוש יו"ש ישמיט את הרוב היהודי שהזקן וחבריו חתרו אליו, במדינה היהודית.
חזרה למילכוד 77 מבית ג'ראלד קושניר ובנימין נתניהו: הפח היקוש הזה מכיל עוד סצנות בלתי נסבלות. למשל הקפאת הבנייה בישובים ששטחי המחיה החיוניים יישללו מהם; התפתחות מדינת חמאסלאנד מתחת לאף מבלי שנוכל לרסן את הרוצחים; הפקרת 20-15 יישובים ועוד 25-20 מאחזים לחנק איטי ולנטישה (מי ירצה לחיות בישוב שהאספקה הטריה של לחם וחלב מוטסת אליו במסוקים, כפי שחווינו בעת החנק על נצרים); הארכת בלתי נסבלת של הנסיעה בין הישובים 'הריבוניים': במקום 5 דקות מאיתמר להר ברכה, תתארך הנסיעה לשעתיים: ירידה לבקעת הירדן ומשם לעמק יזרעאל, ואדי ערה, כביש 6, כביש 57 וציר גלעד; וסגירת כביש חברון-ירושלים, באופן שיחייב הגעה בין שתי הערים דרך באר שבע וערד.
וזו רק רשימה חלקית של עיוותים טראומטיים שנגזור על עצמנו במו ידינו, ושבעתיד לא נוכל להבין איך לא ראינו את הכתובת על הקיר ונפלנו בפח; ע"ע אוסלו, ההינתקות ועוד. יש שמנסים להרגיע ואומרים: תסמכו על נתניהו. אבל איך אפשר לסמוך על מי שהוכיח רפיסות מתמשכת - בתמיכתו בהינתקות; בחתימתו על הסכם וואיי; בהפקרתו את הר-הבית, דרום תל אביב וצאלים; במימון רוצחי יהודים; בהעדפתו הקבועה של השמאל על פני המחנה הלאומי כמו למשל הזמנת ציפי לבני למשרד החוץ; בהתעלמותו העיקשת מבניה ערבית פרועה; באישורו לאספקת צוללות גרמניות למצרים, ומי זוכר מה עוד?
