הַיַּעַד מְנוּחָה וּנְחָמָה
הָאֵל קָבַע אֶת הַיַּעַד הַסּוֹפִי לְיִשְׂרָאֵל זֶהוּ מַסָּע אָרוֹךְ מְאֶרֶץ גֹּשֶׁן לְבֵית-אֵל
מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת וּמִּשִּׁעֲבוּד לִגְאֻלָּה לִנְחוֹל אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁנָּתַן הָאֶל מִתְּחִלָּה
נָתַן לְיִשְׂרָאֵל לִלְמוֹד הַפִּתְגָּם הַנִּפְלָא "הַבָּא בְּקַלּוּת נֶעֱלַם בְּקַלּוּת כְּלֹא הָיָה"
כִּי עַל כֵּן נִצְטַוָּה יִשְׂרָאֵל לִנְדּוֹד בַּמִּדְבַּר לִמְדּוֹ עֶרֶךְ הָחֶרוּת שֶׁעֲלֵיהָ לָחַם וְשָׁמַר
וְיִשְׂרָאֵל צוֹעֵד לוֹ אֶל אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת אֲשֶׁר קּוֹצֶרֶת בְּדִמְעָה כֹּל אֲשֶׁר זוֹרַעַת
וְכֹל מְנַאֲצֵי ה' לֹא יִזְכּוּ לְהַגִּיעַ אֱלֵיהָ וְדוֹר הַמִּדְבַּר יִכְלֶה בַּמִּדְבַּר וּבִשְׁעָרֵיהָ
לֹא בִּכְדִּי עֵצֶה יָעַץ ה' לְמֹשֶׁה שֶׁשָׁמַע שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים לָתוּר הָאָרֶץ לְמֵידַע
לָדַעַת הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ מְעַט אוֹ רַב כְּדֵי לָרֶשֶׁת אוֹתָהּ וּבָהּ יָנוּחַ וְיִתְיַשַּׁב
יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיהו א/ג)
הידע ישראל מה שידעו החיות והבהמות? זו הייתה השאלה שהנביא שואל וזו השאלה שתמיד מוצגת כשישראל מכיע למצב של:
וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעַט (דברים לב/טו). כְּשֶׁרוֹוֵחַ לְישראל הוא שוכח את אלוהיו-קוניהו ושוכח מי נתן ונותן לו לחמו וקיומו. בענייננו מתעוררת שאלה למה צריך משה לשלוח אנשים לרגל את הארץ, הלא היא כבר תוארה כ
"ארץ זבת חלב ודבש". וכי אלוהים אשר ברא את השמים ואת הארץ, הקצה ארצות לעמי תֵּבֵל שם ישבו, לדידו של ישראל, הקצה לו הקב"ה את הארץ שאליה שלחו לרשתה, וכבר הגיע ישראל לפתחה. זאת הארץ שנתנה הקב"ה תחילה לשבעת עמי כנען, ונטלה מהם ונתנה לישראל. כי הרי הוא אדון עולם, רָצָה נְתָנָהּ לַכְּנַעֲנִים, רָצָה נְטָלָהּ מְהֵם וּנְתָּנָהּ לְיִשְׂראֵל (כך אומר רש"י). הקב"ה בחר בישראל לרשת ארץ זו ולהגיע ל
"מנוחה" (זו ההתישבות) ו
"לנחלה" (זו הקדשה). והנה משקבל ישראל את הארץ החל להתנכר למיטיבו ושם עצמו רם ונשא בשכחו את יוצרו, שהרימו מאשפות והנחיל לו ארץ. ישראל גם שכח יוצרו והתנהגותו הייתה פחות מהתנהגות החיה והבהמה אל אדונה, קוֹנָהּ, ישראל לא ידע קֹנֵהוּ. הקב"ה שבוחן כליות ולב ידע כי ישראל עתיד לשכוח בוראו, לכן העמיד את העם במבחן, בשולחו ראשי העם לתור את הארץ. אז ראה שמונים אחוז מהנשלחים סטו
ושליחתם לתור את הארץ הכזיבה. לכאורה לא נתן למצוא דֹפִי בהתנהגות הנשלחים לתור את הארץ, כי הם שבו מתורם את הארץ ותארו את אשר הם ראו. לכן לא ברור מה הייתה סטיתם מתאור המצב לאמתו. אלא שהסטיה הייתה אחרי סיום תאור מראה עיניהם. הדברים שאמרו הפילו פחד ויראה בלב העם, היו דבריהם מפילים יראה ופחד בעם באמרם:
ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעיניהם כחגבים (יג/לג). לא הסתפקו בלתאר מראה עיניהם, הם נתנו לתושבי הארץ תדמית מפילה אימה ופחד כ
"נפילים" "ענקים" והשליחים תארו עצמם מולם נחותים מהם ובכך הפילו פחד על העם. בקנוניה זו שהשתתפו בה עשרה מתןך שנים עשר הנשלחים - המרגלים, בכך הם חטאו כלפי הקב"ה וגם כלפי משה שולחם, בהוסיפם התיאור המאיים ומפחיד גם אם זה תאור נכון. בכך הם הפילו אימה ופחד על העם באמרם:
"והיינו בעיניהם כחגבים". תאור זה עשה את שלו על
"הָעֵדָה כֻּלָּהּ" שנאמר:
ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא וילוני על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו (יד/א). וזה עורר בהם
תבוסתנות וגעגועים למצרים עד כדי רצון לשוב שמה. כפי שכבר התבטאנו בעניין זה לא פעם בפתגם שאמרו קדמוננו בערבית: (
אל תאמר ללאעור אעוור בעינו) בתרגום חפשי
אל תאמר לשתום העין כי הוא שתום עין למרות שזו אמת, כי אמירה זו פוגעת בבעל המום כמלגלגים עליו. אז
הזהרו בלשונכם.
עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי.
אלה הם דברי ה' אל משה. דברים קשים ביותר כי ישראל העלו חמתו של הקב"ה שגרם לכך שיענישם על חֹסֶר האמונה בכוחו של הקב"ה,
למרות האותות אשר "עשיתי בקרבו", אומר הקב"ה למשה. ושוב כפי שקרה במהלך הנדידה במדבר, העם גלה כפיות טובה והחל כלשון ימינו "לקטר". זה כמו שמתרחש גם בימינו אלה, כי המדינה לא הביאה את הצרה על העם. ברם בפרשת
שְלַח-לְךָ, כאשר מתנהג העם כפי שהתנהג חוטא הוא בפני הקב"ה. ואז משה שוב כדרכו מתיצב לימינו של העם, כי הוא אוהב את ישראל והחלך מבקש מחילה וסליחה בעבורו:
ועתה יגדל נא כוח אֲדֹנִי כאשר דברת לאמר (יד/יז) אמירה זו של משה נראית תמוהה האם יש בכלל צורך לצין הגדלת שם ה'? על כן בא מדרש הגדול ואומר כי האמירה "ועתה יגדל נא כוח אֲדֹנִי" זה שאמר הכתוב:
ויאחז צדיק דרכו וּטֳהַר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ (איוב יז/ט) אמר רב הונה:
ויאחז צדיק דרכו - זה הקב"ה
וגם טהר ידים זה הקב"ה, וכי רק הקב"ה, אינו טועה והוסיף משה לבקש חסד לעמו מאת ה' ואמר:
ועתה יגדל נא כוח ה' כאשר דברת לאמר: ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע....סלח נא לעם הזה....(יד/יח,יט) משה לא חדל מלגונן על ישראל עד שאמר לו:
סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (יד/כ) כאומר לו אתה מגונן על העם שנסוני זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. ברם
יְהוֹשֻעַ וכלב בן יְפֻנֶּה שלא היו שותפים לקנוניה, גזר שלא רק יראו את הארץ אלא גם יבואו אליה עם העם. ואילו משה מתנצל בפני הקב"ה באמרו לו:
אני חס על כבודך אֱלֹהַי, בעיני הגויים לבל יאמרו: מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם (יד/טז). ברם לא דברים אלה הביאו את ה' לסלוח לישראל, אלא אהבתו למשה, שהיה תמיד מליץ יֹשֶר על ישראל.
כח עמידת דור המדבר היה דל
פרשת המרגלים בה אנו עוסקים היא הנסיון העשירי שישראל מנסה את הקב"ה. בכך הם נתגלו כעם חסר יכולת עמידה מול הכנענים ולא יצליח להשתלט על הארץ המובטחת לעם ישראל. לכן גזר הקב"ה עליהם גזרה חמורה ביותר לאמור:
במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פְּקֻדֵּיכֶם לכל מספרכם מבן עשרים שנה אשר הלינותם עלי אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי א ידי לשכן בה כי אם כלב בן יפנה ויהושע בו-נון (יד/לא) דברים קשים וגזרה חמורה שאין דוגמתה, והוא מוציא מכלל דור המדבר את
כלב בן יפנה ויהושע בו-נון שלא חברו לקושרים. וזכו להיות בין אלה שזכו להכנס לארץ המובטחת. הקב"ה שם את השאלה המוסרית בעשית חסד בעיקר בהתנהגות ראויה, כאן חוזרת הפרשה על הצו החשוב ביחס לגר ולתושב שימצאו בארץ אחרי כיבושה ויכנעו לישראל. לא נמצא צו המורה לאבד פיזית כל תושבי הארץ-הכנענים, למעט אלה שיתכחשו לאלוהי השמים. לא נמצא צווי להשמיד ולאבד את הכנענים כמו שנאמר על עמלק:
מָחֹה אמחה את זכר עמלק מתחת לשמים (שמות יז/יד). ואילו בכנענים נאמר:
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרותיכם ועשה אִישֶׁה רֵיחֶ נִיחוֹחַ לה' כאשר תעשו כן יעשה הקהל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הָגַּר...כָּכֶם כַּגֵּר.. (טו/יד,טו) לכן ניתן להבין מזה צריך לנהוג בתושבי הארץ כבגר ותושב, כל עוד אינם חותרים תחת קיומו של עם ישראל ולא כופרים בזכותו על הארץ הזאת. ומקימים לפחות שבע מצוות בני נח, כלומר מקימים חוק ומשפט של הארץ אזי ניתן להחיל עליה אשר צוה ה' אותנו:
כָּכֶם כַּגֵּר, תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם (טו/טז). דברים אלה שנאמרו לפני כארבעת אלפים שנה מצביעים על היות ישראל עם סובלני ולא פוגע במי ששומר לו אמונים לכן העם מעורר הערצה בקרב כל העמים, אשר נוהגת בְּגֵרִִים כְּגָּרִים ונוהגת ככל אזרחיה ובלבד שגָרים או גֵרים, מתנהגים כאזרחים המקימים חוקיה ומשפטיה ששל ישראל המדינה
ואינם חותרים תחת קיומה ולא נוהגים כשלון הפתגם הערבי הידוע לְגָרִים-אזרחים (
קָאעֶד פִי חִצְ'נִנָא וּבְיִנתוֹף בִּדַאְנִנָה) (תרגומו)
"יושב בחיקנו ותולש זקננו" רק אם קורה:
והנפש אשר תעשה ביד רמה (כלומר בזדון)
מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מְגַדֵּף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (טו/ל) כי בכך יש משום מעילה באימון ובאכסניה שניתנה לגר הגר בארצנו.
התאור שתארו המרגלים את הארץ הפיל פחד ואימה
לא בכדי קָצַף הקב"ה על עשרת "המרגלים", ששבו מלתור את הארץ כמצות משה ובשובם נתנו תאור מדויק על הארץ ועל תושביה. אלא בגלל הקנוניה שעשו עשרה מהם, להוציא יהושע וכלב בן יפנה, וגם בגלל תאור פחדם ומוראם ממראה עיניהם. אף אם אמרו דברי אמת צריך לאמר אותם בחכמה לבל יפילו פחד על העם ולגרום לרפיון נפש. אומנם עשרת המרגלים אישרו כי הארץ, היא
ארץ זבת חלב ודבש, אך הם תארו את העם שיושב בקרבה עַם עַז ומפחיד וערי תושבי הארץ בצורות עד כה זה תאור מדויק, לא רק זאת אלא שבסוף תאורם, הם גם הביעו דעתם שהפילה פחד ואימה על עמם ישראל באמרם:
ערים בצורות, ילידי הָעֲנָק, עמלק יושב בארץ הנגב, ארץ אוכלת יושביה, הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים (יג/ כח, לג). דברים אלה נועדו להרתיע את העם כפי שזממו מזימה זו ביניהם, להרתיע את הם מלהלחם על כיבוש הארץ בכך הם הפילו אימה ופחד וזה אכן קרה:
ותשא כל העדה ויתנו קולם ויבכו העם בלילה ההוא (יד/א) והעם בוכה ושואל:
למה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב... נִתְּנָה ראש ונשובה מצרימה (יד/ג, ד). המרגלים גרמו לכך ובכך מעלו באימון משה ובקב"ה, בכך שלא הייתה העדה נכונה להלחם על כיבוש הארץ. זה לא עבר אצל הקב"ה בלי עֹנֶשׁ לכן גזר הקב"ה על דור המדבר כך:
ופגריכם אתם יִפְּלוּ במדבר הזה ובניכם יהיו רֹעִים (אפשר גם תועים)
במדבר ארבעים שנה (יד/לב) ארבעים שנה כנגד ארבעים הימים שכביכול תרו המרגלים את הארץ והבאישו את ריחה בעיני העם. המסקנה מכל האמור היא שאלת אמון וחרטה על מעשי עולה. ונסכם לאמור:
הָיָה וְתִתֵן אֶת אֱמוּנְךָ בָּאָדָם עַל מְשְׁמַרְתְּךָ אַל נָא תֶהֵא נִרְדָם
יַעַן כִּי בְּאֶמּוּנוֹ לֹא תֵּהֵא זוֹכֶה וְגָם הַמּוֹעֵל בְּאִמּוּן נַקֵּה לֹא יִנָּקֵה
וּכְשֶׁתְּטִיב עִם הָאֶזְרַח ועִם גֵּר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּחֵיקֵך וּבִזְכוּתְךָ כּוֹפֵר
לְהוֹדִיעוֹ דִּבְרֵי מִצְַות נְבִיאוֹ כַּכָּתוּב שָׁם בְּסֶפֶר קֹדְשׁוֹ וּבְמִקְרָאוֹ (הקוראן)
לְבַל יִמְעַל מַעַל עִם מֵטִיבוֹ וְיָשִׁיב אֶת כְּלִי חַרְבּוֹ-סֵיפוֹ לִנְדָּנוֹ (סַיִף שלו)
עַד בּוֹא שָׁלוֹם וּבוֹא הָאַחֲרִית וְעַד אֲשֶׁר אִישׁ רֶעֵהוּ שׁוּב לֹא יַכְרִית
וּלְקַיֵּם וְכִתְּתוּ חַרְבָֹּתָם לְאִתִּים וְעַד שֶׁיִּהְיוּ חֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֶרוֹת.