את ההופעה המשולשת שהתקיימה אמש בפסטיבל התמר התחלנו במאבק בעשרות האנשים שפילסו את דרכם לשורה הראשונה כדי לעמוד ולהסתיר ליושבים שבינינו את הבנות נחמה. גם את מסך הוידאו עליו הוקרנה ההופעה בקושי הצלחנו לראות דרך הראשים, אבל התנחמנו בישבנים הצעירים שהתנענעו מולנו.
באותה מידה יכולנו לנסוע לים, לפתוח רמקולים, לשכב על הגב ולשמוע את האלבום של הבנות בניחותא. הזקנים שישבו לפנינו דאגו לקטול את השלישייה, והממורמר מביניהם טען שאין להן תקציב לבסיסט, ולכן הן נשמעות "ככה".
לפחות האקוסטיקה הייתה נהדרת. בין השירים נשמעו אנקות כאב של אנשים תמימים שספגו מכות מהדורכים עליהם ומתיקים עמוסים במיוחד שנתקעו להם בראש. בשלב זה, הנחמה היחידה שאחזנו בה היתה כאבי הרגליים הצפויים לעומדים, שאולי יגרמו להם לשבת ולזכות אותנו בזיו פניהן של עלמות החן.
דנה עדיני סיימה את ההופעה במלות תודה לעצי הדקל, בלעדיהם לא היה מתקיים הפסטיבל, ושלומי שבן עלה לבמה. אחרי האופטימיות הקוסמית של הבנות נחמה, שבן מילא את החלל שבין ההרים במילים דחוסות ועתירות משמעותיות. "הוא כבד כזה", פרסה בפני מכרה את תחושותיה לגביו. לא היה קל לעבור בין הקלילות לעומס, ובאופן כללי, היה נראה שהקהל מעדיף לחכות בתור לבירה או לשירותים במהלך המופע של שבן, ולא לנסות לעקוב אחרי השירים הלא כל כך מוכרים שהוא שבן בחר לבצע. בנוסף, הוא גם העז התעלם לחלוטין מהמיקום בו ההופעה התקיימה, ונמנע מלנפק התייחסות כלשהי לנוף המהמם או לאווירה המיוחדת.
ואז ברי עלה לבמה. כולם נעמדו על הרגליים והריעו. גם מי שהספיק להירדם, גם מי שבגדיו נספגו בבירה ועד כה התעסק בייבושם - שכח מכל צרותיו. אחרי הקטע "ים המלח" שנבחר לפתוח את המופע, הוא ביצע את "רוח חדשה" ואת "כמה יוסי". אני נדהמתי מהאנרגיות המטורפות שגעשו בקהל נוכח אפור השיער הכריזמטי הזה.
הנה הקסם לו כולם חיכו. הקול הנמוך והמרטיט של ברי השתלב בנוף המדברי, והגיע עד לשמים הנוצצים. "אני שמח ומתרגש, ממש דופק לי הלב, להזמין אל הבמה את יהודה פוליקר". פוליקר נעמד עם הבוזוקי מול ברי שאחז באקוסטית, והם ביצעו יחד את "פנים אל מול פנים". אחרי חמישה שירים פוליקר ירד, והשאיר לקהל את ברי עם ביצוע ל"ז'ה טם" של סרז' גינסבורג. אם ביקשתי קודם משאלה, ברגע הזה היא התגשמה.
הבנות נחמה, שלומי שבן וברי סחרוף בפסטיבל התמר, רביעי 3.10