כיצד שגה שופט בית המשפט העליון

אחת הבעיות הקשות הנובעות מאופן התנהלות בית המשפט העליון - המכריע גם בעתירות ציבוריות כבדות משקל - היא פסקי דין שהוא נדחף להוציא, הכוללים קביעות עובדתיות שגויות, בלא שנשמעו עדויות בפני שופטי ההרכב. לעיתים קרובות, כותבים השופטים פסקי דין בעניינים הרי גורל, בהתבססם על הכרעה של שופט אחר/קודם, שהוא, בתורו, פסק על בסיס ספקולציות, חוש ריח ו/או דמיון עשיר. ברגיל, בחינה אמיתית של עובדות, לא נעשית. מהטעם הפשוט: להבדיל משופט בערכאה דיונית, השומע את עדי הצדדים הן בחקירה ראשית והן בחקירה נגדית, ויכול להכריע על-בסיס התרשמות אישית מהראיות המוצגות בפניו וגם מאמינות עדים, בפני בית המשפט העליון אין כמעט ולא כלום - רק הררי נייר, הכוללים פעמים חצאי אמיתות ואף שקרים בלי סוף. כזה המקרה שלפנינו, העוסק בעילת סגירת תיקו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, שתיקו נגנז על-ידי היועמ"ש יהודה וינשטיין בעילה של העדר ראיות מספיקות (בהתאם להמלצתו של פרקליט המדינה שי ניצן). מעורבים שני אישים טובים ומוערכים: שופט בית המשפט העליון נעם סולברג; ושופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן, שיצא לגמלאות. שני השופטים הנ"ל כללו בפסק דינם קביעות עובדיות שגויות - כאילו תיקו של מנדלבליט נסגר בחוסר אשמה, ועל-בסיס זאת דחו בקשות שהוגשו. ג'ובראן פסק על-פי דמיונו העשיר, במקום לדרוש שיציגו בפניו את העובדות כהוויתן, ובמיוחד את חוות דעתו של שי ניצן (עליה התבסס היועמ"ש וינשטיין), כשייחס לוינשטיין עילת סגירת תיקו של מנדלבליט בחוסר אשמה. יאמר כאן, גם אם חשב ג'ובראן שעילת הסגירה הנכונה צריכה להיות חוסר אשמה, אין בכך הצדקה להציג את קביעתו של וינשטיין באופן שונה. הסמכות החוקית הייתה בידי וינשטיין, והוא קבע כפי שקבע. קביעתו השגויה של ג'ובראן היא שהכשירה את מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. השופט סולברג נהה אחרי ג'ובראן, בלא בדיקה. וכך, את פסיקתו של ג'ובראן שנקבעה על-בסיס דמיונו העשיר, שידרג סולברג לקביעה עובדתית נחרצת - המשמשת את מנדלבליט, גם בימים אלה, כדי להציג את חפותו וטוהרו, כביכול, ולהטעות את הציבור בכלל ואת התקשורת בפרט. אין ולא יכול להיות ספק: סולברג וג'ובראן התרשלו. לכן טעו קשות. השאלה העומדת על הפרק: כיצד ניתן לתקן זאת. שאלה זו הינה כבדת משקל, שכן בית המשפט אמר דברו, וכהונת מנדלבליט בתפקיד היועמ"ש היא מעשה עשוי, למרות ששיקר ושיבש באופן חמור ביותר הליכי חקירה ומשפט בפרשת הרפז. ברי, כי לא ניתן לשנות תוצאות פסק דין חלוט, אלא בעתירה על עתירה נגד המדינה ובית המשפט העליון, או בדרך של התבטאות ציבורית-תקשורתית מצד סולברג או ג'ובראן. כך נהג המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט חיים כהן, כשנוכח, בתיק עמוס ברנס, כי פסיקתו הייתה שגויה. מסולברג ומג'ובראן - שניהם אמיצים, ישרי דרך ומשפטנים מבריקים - מצופה שינהגו בדרך דומה.

הפניה אל השופט סולברג

בנסיון להצביע על טעותם של השופטים, ובמגמה לבחון אפשרות לבצע תיקון, ולו ציבורי, פניתי בימים אלא אל השופט סולברג. ביקשתי לברר עמו כיצד טעה ומה בדעתו לעשות, אם בכלל. סולברג, איש הגון, צריך למצוא את הדרך כדי להאיר את האמת. אני מציג להלן את פנייתי המלאה אליו, ואת תשובתו. לשיפוט הקוראים, כמובן:

• אני מבקש התייחסות כבודו בדבר הסוגיה המובאת להלן:
  1) ביום 02.01.20 ניתן פסק דין (רע"פ 2783/19) ובו קבע כבודו, בין היתר:
  "בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודה וינשטיין, מיום 21.5.2015, נסגר תיק החקירה נגד מנדלבליט בחוסר אשמה".
  2) כבודו פסק קביעה זו, קרוב לוודאי על-בסיס מצגים מטעים שהוצגו בפניו.
  3) קביעה זו אינה נכונה עובדתית:
  • בחוות דעתו של וינשטיין (סעיף 12) הוא ציין כי הוא החליט לסגור את תיק החקירה נגד מר מנדלבליט בהתאם להמלצת פרקליט המדינה שי ניצן.
  • באותה המלצה – שלא פורסמה בזמנו - קבע ניצן, כי אין לסגור את התיק בחוסר אשמה.
  4) בכל הכבוד, קביעת כבודו שגויה לחלוטין, כעולה אף מפנייתו של היועמ"ש מנדלבליט אל שי ניצן במכתבו מיום 28.07.16 (המכתב מצ"ב).
  על-פי בקשתו, התקיימו מספר דיונים בפרקליטות, ובסופם החליט הפרקליט שי ניצן שלא לקבל החלטה רשמית חדשה עקב חשש לניגוד עניינים.
  5) בשורה התחתונה: נמצא כי קביעת כבודו שגויה ומטעה את הציבור.
  חמור מכך: קביעת כבודו משמשת גורמים שונים, ובהם היועמ"ש מנדלבליט, המנצלים לרעה, גם בימים אלה, את קביעת כבודו כדי לייצור מצג שווא בפני הציבור, לפיו תיקו של מר מנדלבליט נסגר בחוסר אשמה.
  7) אני מבקש מענה: מדוע לא ייזום כבודו פעולה מתאימה כדי לערוך בירור שמא אכן הוטעה וטעה.
  8) מיותר כמעט לציין דבר חובתו של כבודו, הן כאזרח ובמיוחד כשופט, לפעול כדי לתקן תקלה גדולה שיצאה תחת ידיו.

תגובת השופט באמצעות דוברת הרשות השופטת:

• בעתירות נגד מינויו של ד"ר מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (בג"ץ 43/16, 46/16) קבע השופט ס' ג'ובראן כי למקרא החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה י' וינשטיין על סגירת תיק החקירה – "דומה כי התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה".
  פסק הדין ברע"פ 2783/19 (ברוך קרא נ' מדינת ישראל) שנכתב על-ידי השופט נ' סולברג עסק בכלל בסוגיה אחרת ולא בעילת סגירת התיק בעניינו של ד"ר מנדלבליט. עניין זה נזכר באופן אגבי כחלק מהרקע העובדתי.

כאמור לעיל, אין ולא יכול להיות ספק: קביעות סולברג וג'ובראן שגויות. אזכור אגבי או לא בפס"ד סולברג - מדובר בקביעה שגויה. נוכח חשיבותה, היא שימשה כלי נוסף לדחיית בקשות מצד עיתונאים לביטול צו האוסר פרסום חומרי חקירה ספציפיים מחקירת גבי אשכנזי ומנדלבליט. יודגש שוב, כי תיקו של מנדלבליט נסגר בהעדר ראיות מספיקות, ולא בחוסר אשמה. לכן, קביעות השופטים הנ"ל טעונות תיקון. המצב חמור עוד יותר מנקודת ראות ציבורית, שכן מנדלבליט, בחוצפתו הרבה, משתמש להגנתו בהכרעותיהם השגויות של סולברג וג'ובראן כעדות לכך שטוהר, כביכול, וכאילו תיקו נסגר בחוסר אשמה.

מנדלבליט הפך למעשה למסמר בלי ראש. קשה מאוד לסלקו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, וראש הממשלה החליפי בני גנץ, מושתקים מהגשת הצעת-החלטה להדיחו על-ידי הממשלה, בשל ניגודי עניינים מובנים. נתניהו בגלל כתב האישום, גנץ בגלל החקירה בפרשת המימד החמישי. עתירות לבית המשפט העליון יידחו, קרוב לוודאי, אם בכלל יוגשו, בגלל שופטים שלדידם חזות הכל היא הגנת מערכת המשפט גם על-חשבון שיקולי צדק, הנדחקים הצידה.

מה בין מנדלבליט ליוסף חריש

פרשת מנדלבליט דומה במהותה לעניין אחר, שבו טיפלתי בעבר. לקוראים ולשופטים העוסקים בפרשה הנוכחית אציע לקרוא היטב עתירה שהגשתי לבית המשפט העליון בבקשה להדיח את היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, לאחר שזה הורה על עיכוב הליכים בכתב אישום שהוגש נגד עו"ד עמי בן-ששון (בגין עבירות מע"מ) - כתב אישום שבו נכלל שמו של בנו, עו"ד גיל-עד חריש, כשותפו של בן-ששון, וכמי שהיה רשום כאחד העדים המרכזיים. מרבית כלי התקשורת לא נתנו אז ביטוי לאותה עתירה/דרמה. הם גוננו על האיש במשך תקופה ארוכה, עד שחתם על כתב אישום נגד אריה דרעי. באותה עתירה הוצא צו על-תנאי. וכך, לאחר שחריש סיפק את הסחורה, חריש נאלץ ללכת. חריש נפטר מאוחר יותר וזכה רק לדברי הלל ושבח. בתקופה האחרונה מתרחש תסריט דומה: גופי השמאל ומרבית כלי התקשורת גוננו על מנדלבליט, כל-זמן שדרשו הכרעתו להפללת נתניהו. רק באחרונה הותר דמו, במידת מה, לאחר שהגיש כתב אישום נגד נתניהו. הכושי עשה את שלו. אך בנסיבות שנוצרו עתה, אין בכך די כדי לסלקו. בעיקר בגלל בית המשפט העליון, שממשיך לגונן על מוסד היועץ המשפטי לממשלה - גם על-חשבון עשיית צדק, וזאת תוך הגנה בלתי מסויגת גם על האיש ששיבש הליכי חקירה ומשפט ונחלץ בעור שיניו מהגשת כתב אישום.