ישראל ניצבת על סף הכרעה אידאולוגית-מהותית ממדרגה ראשונה. על ממשלת ישראל שהימין במרכזה, להחליט מיד, אם אכן תבצע אקט ציוני-משפטי של החלת החוק הישראלי על חלק מחבלי ארץ-ישראל המערבית, אם לאו. ראש הממשלה נתניהו חייב להחליט עתה, ללא דחייה, אם ינקוט צעד מנחם-בגיני ויצרף את בקעת הירדן לריבונות המדינה היהודית, או שמא יירתע.
כמובן, יש הבדל בין ההכרעה שניצב בפניה בגין, כשהחיל ב-1981 את החוק והשיפוט הישראלי על רמת הגולן, לבין ההכרעה עתה של נתניהו. ממשלתו של בגין הייתה הומוגנית, בלי כל ערעור מתוכה על מנהיגותו והכרעותיו. ממשלתו של ביבי איננה מיקשה אחת, הוקמה מטעמי נוחות בין מרכיבים שהם יריבים. באין אחדות דעים, גם נושא הריבונות על בקעת הירדן נתקל בסרבנות מתוך הממשלה עצמה.
שר החוץ אשכנזי פועל ככל הנראה מאחורי הקלעים בניגוד לקו שמוביל ראש הממשלה. אין משרדו ונציגיו, הפרושים על פני תבל כולה, נוקפים אצבע להסברה כלשהי לטובת המהלך הנרקם, שאין צודק ממנו, ומגיע באיחור של עשרות שנים. לפני 15 שנה בדיוק התרחש מהלך הפוך לחלוטין, נסיגה חד-צדדית מחבל ארץ אחר בארצנו, גוש-קטיף, הפקרתו לידי ארגון טרור שמגביר מאז את תוקפנותו והתלהמותו, הפך ישובים משגשגים למדבר פרא. עתה נוצר חלון ההזדמנות למהלך ישראלי הפוך לחלוטין, שנושא עמו מסר אידאולוגי ברור, לצד הכורח הביטחוני. כל גמגום בנימוק כזה או אחר, עיכוב ההכרזה המתוכננת עם כל הסיכונים הכרוכים בה, יאותת לכל, שאין ישראל מאמינה בלב שלם בזכותה - גם ההיסטורית, גם כתוצאה מהדיפת התוקפנות נגדה ב-1967 - למה שמעבר לקו הירוק.
זוהי הכרעה אידאולוגית מובהקת. על הפרק השבוע לא רק שחיתות שאיננה דבר חדש במקומותינו, לא רק מגפה אפידמית שהיא זמנית (יש לקוות), לא רק מצוקות כלכליות קשות (שבמוקדם או במאוחר יוקלו). על כפות המאזניים - מימוש שלב בחזון ארץ-ישראל השלימה. הזדמנות לצעד משמעותי של חיבור העם למולדתו ההיסטורית, ממנה גלה לפני "אלפיים שנות". האם ייעשה המהלך, שייקבע בפועל את תודעת בעלותנו על ארצנו כולה, או שמא תוחמץ ההזדמנות? זו ההכרעה ההיסטורית הרובצת לפתחו של בנימין נתניהו.
אין די בכך, שהיום - בעקבות "הניסוי הקטן" בעזה, כדברי האלוף שהיה מופקד על ביצוע אותה נסיגה, גרשון הכהן, כאשר "אנו מבינים מה אסור שיקרה ביהודה ושומרון" - יעלה ערעור כלשהו על הזכות ההיסטורית היהודית ברחבי יו"ש, בדומה לזכותנו ולריבונותנו בשרון, בשפלה, בנגב ובגליל. החלת החוק הישראלי רק על אחוז קטן מהשטח ששוחרר במלחמת ששת הימים, תחזק תודעה זו קודם כל בקירבנו, אבל בעיקר - אף שלא יודו בכך בגלוי - אצל אויבינו בערב וידידינו במערב.
כל זה יקרה, אם הממשלה והעומד בראשה לא יושפעו ברגע האחרון משלל מודעות ההתנגדות ל"סיפוח" (בביטאון המשוכנעים והמתנשאים), ממכתבו המביך לראש הממשלה של האלוף (מיל') מתן וילנאי, ממאמריהם ודבריהם של יריביו הפוליטיים, שמחברים בין איומיהם כנגד ה"סיפוח" למתקפות אישיות גסות, ומפרשנים שמגייסים את כל הנשק המילולי הנמצא בארסנל שלהם, כדי לרפות ידיו מפני המהלך ההיסטורי.
זו גם ההזדמנות לבנימין נתניהו לבדל עצמו סופית מ"נסיכים" יוצאי המחנה הלאומי, שנדחקו הצידה מרצונם, משום שנסדקה אמונתם במצע תנועתם בדבר הזכות הבלתי ניתנת לערעור של עם ישראל לארץ-ישראל. מי יסיר עפר מעיניהם של כמה ממנהיגי תנועת החרות ההיסטורית, שהניפו בחייהם את נס שלימות המולדת, לראות היאך בניהם סטו שמאלה מהאידאולוגיה שלהם. אני מניח שדבר אחרון שבנו של פרופ' בנציון נתניהו רוצה, זה להיות מזוהה למשל עם האדונים מאיר שטרית ואהוד אולמרט.
בד בבד עם החלת הריבונות על רצועה קטנה מיהודה ושומרון, יש למנוע את החלק האסוני בתוכנית טראמפ. לראשונה בהיסטוריה, עלולה לקום על חלק נכבד מארץ-ישראל המערבית מדינה של ציבור ערבי, שמעולם לא היווה אומה נפרדת, עצמאית. וראו זה פלא: הכרה במדינה כזו, מלווה באיומים ובביקורת קשה כלפי ישראל - זה הנושא שמעסיק את הקהילה הבינלאומית. לא זרועות התמנון של טורקיה הארדואנית הנשלחות לכל קצווי המזה"ת, לא אירן הנערכת למלחמה גרעינית, לא הטרור המתעצם בעזה ובלבנון, לא הסכסוכים בין מצרים לאתיופיה וללוב, ולא משטרי דיכוי אחרים. רק הדאגה להקמת מדינה פלשתינית, מלאכותית, חסרת תוחלת קיומית, אשר מרגע כינונה תהווה מטרד מתמיד לישראל וסכנה ליציבות האזור, ולעזאזל הקורונה.
רוץ, ביבי, רוץ! עשה ללא מורא את המהלך הציוני המתבקש, ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, המוסיפה ביטחון גם לישראל וגם לממלכת ירדן.
