ספר שירים הוא הזמנה להתייחדות. כשספר שירים נולד מנפשו של הכותב הוא עשוי לחולל בנפשו של הקורא חוויה רוחנית מרוממת. ספרו החדש של ניקולא יוזגוף אורבך "דם תפוזים" מזמין את הקורא למסע מטלטל בנבכי הנפש. החוויה הפסיכולוגית שחווים תוך כדי קריאת הספר היא חווית פיצול. הספר טלטל גם את נפשי. פעמים רבות הרגשתי שהחשיפה כואבת ואמיתית מאוד. אותי הספר שלח פעמים רבות באופן אסוציאטיבי לשירת יונה וולך שכתבה רבות על חוויית הפיצול האינסופי שלה, על נפשה המיוסרת. ניכר שהדובר בשירים חי בעולם שבו הוא נפרד ושב אל אנשים ומקומות. המשורר מעביר את הקורא במסע שמספר מעין מסע חיים.
המשורר פותח דלתות לרווחה אל עולם מטאפיזי וגם אל עולם גשמי. הוא מתאר את החיים כמסע והזכיר לי את השיר 'איתקה' מאת קונסטנטין קאוואפיס. חומרי התשתית של המשורר נובעים מחוויות שהוא ממפה לאורך חייו. תמונות מעולמו של אדם שהכיר עולם אחד והתפכח ממנו ועדיין נשמרים בו החותמות לאורך חייו והם מחלחלים אל השירים.
השורשים מן הבית היהודי הדתי שבצפת בולטים בשירים. מונחים רליגיוזיים משולבים בשירים רבים. אחד השירים שמבטאים את שבר האמונה הוא השיר על בר המצווה שלו, קו השבר ההוא עדיין חקוק בנפשו של היוצר. ועל כך בהמשך.
שירים של משבר זהות עמ' 45 " בִּמְבוֹאוֹת חַיַּי / נִצַּב צָרִיחַ / מִמֶּנוּ / נִתַּן לְהַשְׁקִיף / בִּבְהִירוּת / עַל מַהֲלָכַי / הָעֲתִידִיִּים./ כָּל אֵימַת / שֶׁרוּחוֹת עַזּוֹת מִן הֶעָבָר/ מְעַרְפְּלוֹת אֶת הָרְאוּת / וּמְטַלְטְלוֹת הַצָּרִיחַ / אוֹבֶדֶת דַּרְכִּי / וְאֵינֶנִּי זוֹכֵר / מִי הָיִיתִי / מָה אֶהְיֶה."
השיר הפותח את הספר הוא שיר הבטחה, ממנו יוצא המשורר, שהוא גם ד"ר וחוקר ישראלי לדמוגרפיה וגם חוקר בתחום הפילוסופיה של הספרות. בספר מתקיים מסע שירי במסלולים שונים של הנפש שמטלטלים ללא הפוגה את המשורר. בסיס היציאה למסע הוא תמיד בית ההורים והוא מבטא זאת בשיר "מיפוי הנפש" עמ' 7 - "שִׂרְטוּט גְּבוּלוֹת הַנֶּפֶשׁ /הוּא דַּרְכְּךָ לְמַפּוֹת מַכְאוֹבֶיךָ / לִמְחוֹזוֹת, חֲבָלִים וְיִשּׁוּבִים / לְהַכִּיר / בְּמָעֻזִּים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ בִּידֵי / אֲחֵרִים, לְמַעַנְךָ, / בְּשֵׁם כָּל הָאִידֵיאָלִים וְהָאֲהָבוֹת. // שִׂרְטוּט גְּבוּלוֹת הַנֶּפֶשׁ / הוּא דַּרְכְּךָ לָחוּשׁ בַּטּוֹפּוֹגְרַפְיָה / לָהּ הִתְכָּחַשְׁתָּ מִנִּי/ יַנְקוּתְךָ / לְהַכִּיר / בְּשְׁקַעֲרוּרִיּוֹת יָגוֹן / תְּלוּלִיּוֹת גַּעְגּוּעַ / רִכְסֵי תִּקְוָה / וּוָאדִיּוֹת יֵאוּשׁ / בַּמִסְּלָע הַפָּרִיךְ שֶׁל אִישִׁיּוּתְךָ, / שֶׁיָּרַשְׁתָּ מֵהוֹרֶיךָ."
תהליך המיפוי של הנפש עבור המשורר הוא מסע השתחררות. הוא צריך להתמודד עם הקיקלופים והמפלצות הפנימיות שהוא חייב לפרק אותן במילותיו. אני חייבת לציין שכתב ידו של המשורר מאוד קליגרפי ומזכיר ציורי אמנים יפנים. נפשו האמנותית של המשורר באה לידי ביטוי בצורות רבות. גם הכתיבה משקפת את נפשו שמחפשת מידות ואמות מוסר חדשות.
כיצד מתחיל מסעו הנפשי של האמן המיוסר? וכאן שוב אני נזכרת בספר מפורסם "תמונתו של גריי" מאת אוסקר ויילד, על האמן שאינו מזדקן.
קולו של האמן בספר "דם תפוזים" הוא סיפורו של "פיטר פן" פוסט מודרני. הוא מתחיל מתמונה מאוד ישראלית של בית ההורים שהיא דירת עמידר בצפת. במונחים הישראלים זוהי שכונת דלות, דירות עמידר היו סמל לעוני, דירות ששיכנו בהן משפחות משכבות מצוקה. בשיר "ילדות עמידר" מצייר הדובר את בית ילדותו. זהו השיר השני בספר שנמצא בעמ' 8. השיר מבטא את הרחם ממנו יצא המשורר, ומה היה שם? המטפורה המרכזית בשיר היא מטפורה מעולם התנטוס - מוות. המוות מופיע מיד בשורה הראשונה בשיר "קבורה חברתית". מוטיב הקבורה חוזר לאורכו של השיר. התפתחותו של המוטיב היא מן החוץ פנימה, מן המאקרו אל המיקרו, מן הקולקטיב אל הפרטי. ההתרסה היא כלפי התפיסה החברתית שסימנה ושלחה את החלשים ושקופים אל שכונות העוני בפריפריה. וההאשמה הזו מופיעה בבית הראשון.
בבית השני מתואר הבית כבית הקברות של אימו. שטחו של הבית 43 מ"ר מרווחים, נוצר ניגוד אירוני בביטוי הזה. האם מגדלת חמישה ילדים בבית הזה, ומן המקום הצר הם הצליחו לצאת ולהתרחב. בית הקינון של המשפחה היה מקום משפיל ונמוך מבחינה חברתית. מה היו החלומות הוא מסכם בסיום השיר, "חֲלוֹמוֹתֵינוּ הִסְתַּכְּמוּ בְּתִקְוָוה לִקְבוּרָה הוֹלֶמֶת, / לִתְחִיָּה אִלֶּמֶת." ואולי בעקיפין אומר המשורר כי כדי להיחלץ מן העוני היינו צריכים לצאת מדירת עמידר.
והנה השיר שמבטא את המשורר כפיטר פן (שלא מרצונו) עמ' 49 וכן זוהי התבוננות של היוצר בדיוקנו העצמי, והוא כמו אמן אוהב להתבונן בדיוקנאות של עצמו, וחושף את עצמו בפייסבוק כחלק מן ההכרה שהוא אינו מזדקן. " הַשָּׁנִים אֵינָן מוֹתִירוֹת בִּי / חוֹתָמָן,/ לָבֶטַח נוֹדָע גַּם לָהֶן." ובבית השני הוא שב ומסביר שאין זו ירושה מאמו ואין זה המטען הגנטי שהורישה לו, אלא תחבולה של השנים "לבטח/ סִכְּמוּ בֵּינֵיהֶן עֵת הִשְׁרַצְתָּנִי אִמִּי / לְבַל / יִוָּתֵר בִּי חוֹתָם/ לְבַל / יִהְיֶה בִּי שֶׁמֶץ שֶׁל חַיּוּת / סַמְמָן הִיסְטוֹרִי / אוֹת לַבָּאוֹת". בסיום, בבית האחרון הוא שב לתיזה שרקם בבית הראשון, "הַשָּׁנִים אֵינָן מוֹתִירוֹת בִּי חוֹתָמָן". כפי שאמרתי ניקולא מזכיר את הצעיר בספר המיתולוגי מאת אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי" שמוכר את נשמתו כדי להישאר צעיר. בעלילה המקורית מגולל סיפורו של צעיר המוכר את נשמתו תמורת נעורים ויופי נצחיים, ועל הדרך באים לידי ביטוי שנינותו, ביקורתו החברתית החדה והפרוזה של אוסקר ויילד. גיבור הרומן דוריאן - הדוניסט קצר הרוח וחסר המוסר, שאינו משתנה כלל, בעוד תמונתו מזדקנת והופכת דוחה יותר ויותר עם השנים - בספר "דם תפוזים" אין תמונה של המשורר, תמונתו שאינה מזדקנת. זהו הקסם של הפוסט מודרנה שהחיים הם בבואה של האנשים שחיים במציאות המדומה או המציאות האמיתית שהם בוראים פעם אחר פעם.
דמותה של האם היא דמות משמעותית בעולמו של המשורר היא נכתבת בכמה שירים. אזכיר כאן כמה. כמובן בשיר 'ילדות עמידר', עמ' 8, 'צלקת זיכרון' עמ' 9, 'קרעי ילדות', עמ' 28, 'כבוד אחרון' עמ', 72, 'בגסוס אבי' עמ' 61. 'למענו' עמ' 65. דמותו של האם מעוצבת כדמות קורבנית שסבלה לאורך שנים בחייה כנראה מאלימות פיזית ואלימות מילולית. המטבח שאמור להיות הממלכה שלה כעקרת בית מתואר בשיר 'צלקות זיכרון' כזירה של פגיעות. היא דורכת ברגליים יחפות על זכוכיות, תמונה מטאפורית של סבל קיומי. השבר הנורא של המשפחה שחייתה בדירת עמידר משוקף באמצעות תמונת האם הטובעת בתוך הזכוכיות שחותכים בעורה. בתוך עולם שבור בקושי רואים נצנוצי תקווה. וגם הנחמה היא רסיסים. "הָפְכָה אִימָּא בְּעַצְמָהּ לִשְׂדֵה זְכוּכִיּוֹת / וְדָם הָרַגְלַיִם הַיְּחֵפוֹת / הָיָה לְנָהָר תְּחִינּוֹתֶיהָ / בּוֹ חָתַרְנוּ לְמַעֲנָהּ בִּמְשׁוֹטֵי זְרוֹעוֹתֵינוּ / בְּכָל לַהַט יַלְדוּתֵנוּ / עַד נִזְדַּקְּנָה וְנוֹתְרָה רְסִיס זִהֲרוּרִי / מִמָּה שֶׁהָיְתָה / וּמִשְּׂדֵה הַזְּכוּכִיּוֹת בְּמִטְבָּח / נוֹתַרַק זַעַם אִלֵּם". תמונת חיים כואבת של האם המבטאת את השבר של העולם שבו חי המשורר בילדותו ואת העולם הזה הוא עזב.
עזיבת העולם הדתי יוצר קווי דימיון לשירתו של ביאליק: העמידה על סף בית המדרש והמשיכה אל העולם בחוץ. חווית העזיבה של ניקולא היא חוויה שמעוצבת מינקות, מגיל בר המצווה. הקונפליקט קיים בו שכן הוא מציין את העולם שעזב ובאחד השירים מצאתי גם געגועים שרק הוא יוכל להבין. השבר של היוצר הוא שבר עצום במובן הנפשי, פריצת גבולות הדת ובחירתו בדרך חיים שאינה מקובלת בעיני המאמין היא בחירה שבה אמות המוסר צריכים להתחדש ולקום מחדש והוא בורא את עולמו מתוך הרסיסים הללו שבמטבח אימו.
השיר שמבטא את היוולדו מחדש הוא השיר 'ישראלי 'עמ' 11 - כדי לקום מחדש הוא היה חייב "לרצוח" את מי שהיה קודם לכן. מעשיו של הרוצח היו להשמיד את סממני היהדות. על-מנת להפוך למי שהוא כיום הוא נאלץ להיפרד בגסות מסממני הדת. הדובר הרוצח הפיל מידיו של הילד היהודי את התפילין מדי בוקר, מעשה שיש בו חטא לפי מושגי היהדות, (שוב, יונה וולך שנטלה את התפילין והשתמשה בהם ככלי פולחני למעשה אהבה ומין) וגם הכיפה הוא היה הסיר במכוון ובמפגיע מן הילד היהודי. הפגיעה בסממני הדת היו בכוח ובכפייה. אנסתי את עצמי להיפרד מן הסממנים היהודיים שהיו חלק מילדותי, מתוודה הדובר. בהמשך, כשהוא מדבר על הילד היהודי שבוכה, אני נזכרת בשכינה של ביאליק שמצטנפת בפינת בית המדרש בשיר "לבדי" וכאן בשירו של ניקולא הנפש חבוטה. הקרע הוא עצום כשהוא נאלץ להיפרד מסממנים שהיו חלק מהותי מחייו. סצנות ההיפרדות הן חדות וכואבות. מטאפורות הציורים ממבטאים את האגרסיביות שבה הן בוצעו וכמה החוויה הייתה כה קשה עבורו.
בשיר התגלות בעמ' 12 קיים וידוי להתגלות של הנביא למשורר, מיהו הנביא הזה היא חידה אניגמטית. אבל ההתגלות הזאת של הנביא שהייתה אמורה להוביל לאמונה מובילה לתהפוכה. "בְּהַגִּיעִי לְמִצְווֹת /בָּחַר בִּי הַנָּבִיא וְהָיִיתִי לִבְנוֹ / לְמֶשֶׁךְ יְמָמָה שֶׁהָיְתָה לִי כְּאֶלֶף שְׁקִיעוֹת /וְכָל יַהֲדוּתִי הַחֲשׂוּפָה, הַמְּדַמֶּמֶת, נִמְחֲתָה / וְכָל זִכְרוֹן הָרְדִיפוֹת וְהַפּוֹגְרוֹמִים נָמוֹג וְרַק / קוֹל הַנָּבִיא נִשְׁמָע בְּאָזְנַי /פִּלֵּס דַּרְכּוֹ כְּכוֹבֵשׁ לָמוּד / בְּהַתְסִיסוֹ דָּמִי וּבְּהַרְחִיבוֹ עוֹרְקָי / עַד בּוֹאוֹ לִבַּת הַנֶּפֶשׁ /
שָׁם מְצָאַנִי בּוֹדֵד נָטוּשׁ וּמְפֹחָד / שָׁם - אֲסָפַנִי לְחֵיקוֹ". הגילוי המתוק של הנפש היה הפוך או מנוגד למה שהיינו מצפים, לי זו נראית סיטואציה של כיבוש מיני שהובילה את המשורר לעולם שהוא הוסב אליו.
שירתו של ניקולא היא שירה קונפסיונאלית - וידווית הרי דוגמה נוספת לקרע שבו שרוי המשורר.
הובסתי
מִי שֶׁהָיִיתִי בְּגִלְגּוּלַי הַקּוֹדְמִים
מְבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּט עָלַי
לְכַלּוֹת כָּל יֵשׁוּתִי
לְכָבְשָׁהּ
בְּלֹא שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁנִּכְבַּשְׁתִּי
בְּלֹא שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁהוּא שָׁב בְּמַטָּרָה
לִצְלֹחַ גִּלְגּוּל נוֹסָף
חַיִּים נוֹסָפִים
אִישׁ מִלְּבַדִּי לֹא יָחוּשׁ בּוֹ
אִישׁ מִלְּבַדִּי לֹא יְבִינֵנִי
וְכַאֲשֶׁר אֶכָּבֵשׁ,
יַכְחִישׁ הַכֹּל וְיִחְיֶה בֵּינֵיכֶם. עמ' 63
רק המשורר יודע מה מתחולל בנפשו, זהו הפער בין מה שאני רוצה לומר לכם, ואתם לעולם לא תבינו, זהו הקונפליקט הנצחי של האומן שיצירת האומנות מנסה בכל כוחותיה להעביר את עוצמת התחושות ואת עוצמת סערת הנפש.
שירים רבים בספר משמיעים את קול הנפש, היצירה נכתבת ממקום של אמת, זוהי יצירה מקורית של האמן והוא מבטא אותה מתוך התפתלויות נפשו. השימוש בפואטיקה חוזרת במושג נפש היא מרכזית בתוך הקובץ הזה. בשיר "משכן הנפש, התדע"? עמ' 42 נמצא את תכונותיה של הנפש החמקמקה, שאין לה כתובת, על ההיפרדות של הנפש מן הגוף שהיא גם תפיסה חסידית מאוד מקובלת של קפיצת הזמן. " הַרְחֵק מִן הַמַּמָּשִׁי / מִכָּל מָה שֶׁחַשְׁתָּ וְתָּחוּשׁ / בַּמְּחוֹזוֹת הַלֹּא מְדֻוָּחִים שֶׁל הַגּוּף הַפִיזִי / בְּתוֹכוֹ, אַךְ לְלֹא סָפֵק, מִחוּצָה לוֹ / מִתְבּוֹנֶנֶת הַנֶּפֶשׁ בְּבָבוּאָתָהּ, / תּוֹדַעְתְּךָ / הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ / הִתְפַּשֵּׁט / הִתְאַחֵד / זַמֵּר לְפָנֶיהָ בְּקוֹל אִלֵּם אַהֲבָתְךָ." ועוד דוגמה ניתן למצוא בשיר "אוטונומיית הנפש" בו יש חיבורים בין נפש לנפש. החיבור הפסיכולוגיסטי ותלות הנפש בקיומה של הנפש עצמה, לצד הקשר שבו אתה נלכד בנפש האדם האחר והאם תרצה להישאר שם או תרצה לעזוב. מהן ההשלכות של החיבורים הללו? על כך מצהיר הדובר בסיום השיר כאשר הוא מדבר טוען שהנפש יכולה לנדוד ואפשר גם לחמוק ממנה, ואי אפשר להינצל מהיפרדות כזאת.
השירים של ניקולא יוזגוף אורבך נודדים בין מעגלי החיים, בין הילדות לבין הבגרות. השירים נודדים בין המקומות, בין הבית בצפת שמתואר כמקום של שבר וחורבן, דווקא עיר המקובלים מוזכרת כמקום שהזיכרונות ממנה צורבים, אל תל אביב העיר שבה הוא מתגורר בחייו הבוגרים עם בעלו בוריס שעבורו ההקדשה בספר זה. מלבד מקומות עירוניים יש גם מקומות שהם תחנות מעבר, הפרידות המטפיזיות מסמלות עבורו את הפרידות מאהוביו למשל "אנוכי במזרח וליבי בסוף מערב" עמ' 50 שהוא גם שיר אהבה וגם שיר פרידה מן האהוב. כמה קשה ההתאהבות בשיר "התאהבות" עמ' 53.
ואי אפשר שלא לגעת בייחודו של הספרה "דם תפוזים" שהוא כתיבה בדם, כתיבה של אמת ולא רק התייפייפות ומליצות שפעמים רבות נתקלים בשירה העכשווית, שירתו של ניקולא היא שירה אמיצה, שירת אמת, כמו אומר 'אני סוחט את עצמי כדי לכתוב את הדברים ותקבלו אותי כמו שאני' הוא זועק מן הדפים. ואכן, התקבלותו של המשורר היא צורך אמיתי וצורך שמתמלא מתוך חיוניותה של השירה שלו. זוהי שירה רב גונית, היא בוחנת את הכותב מבפנים ומבחוץ, הוא מתבונן בבעיות של הישראליות העכשווית, על הבעיה, שבר עם העם הפלשתיני, שאינה נפתרת. בשירים רבים הוא מתייחס למעמדות שחבטו בהם, ובית הוריו הוא דוגמה לכך. אין בשירים שלו זעקה של קיפוח כפי שקראנו בשירת הערספואטיקה. שירתו של ניקולא מבטאת את השירה ההומו-לסבית החדשה האמיצה, יש שירים שמבטאים מגע גופני כמו השיר 'בחודרי אליך', עמ' 17 ובעיקר מצאתי בשיריו את החיבור הנפשי שלו אל אהוביו ומאהביו של המשורר. החיבור הנפשי חייב להיות חשוב, מעבר למגע הגופני זקוק המשורר להרגיש את אהוביו. החוויות הן חיבור בין הגוף לנפש והוא מדגיש זאת גם בשיר שבו הוא מבטא את התשוקה לגוף.
ספר שירה שבו באים לידי ביטוי משלבי שפה מגוונים, פתיחות וגם הודאה על שבר ועל תנודות של הנפש. שאלת העומק של הספר מה הם החיים האלה ומהו המוות וכיצד הם שזורים אלה באלה באים לידי ביטוי בספר השירים "דם תפוזים".
לסיום אני רוצה לומר שכל שיר בספר מבקש התייחסות, היה קשה לי לבחור למה להתייחס, כל הנושאים בעלי חשיבות וסחפו אותי להתעמק ולהרהר בהם, בחרתי בכמה אספקטים להתייחס לספר זה ואפשר לומר שזוהי יצירה נפלאה שפוקחת עיניים לנושאים רבים בחברה הישראלית.
