הקורונה גרמה לחלק מהאנשים לשקוע בדיכאון. לעומת זאת, היו כאלה אשר פרץ היצירה הציף אותם והם גילו כישרון שהיה טמון בהם ומצאו דרך לתרפיה באמצעות הכתיבה. קבוצת חוקרים מהמכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן מוכיחה לנו כי עברנו את פרעה, עברנו את מאורעות השואה ונוכל גם לנגיף הקורונה.
ספר חדש בהוצאת המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, בעריכת פרופ' ג'ודי באומל שוורץ ראש המכון, מקבץ מאמרים של חוקרים מכל הדיסציפלינות באוניברסיטת בר-אילן, אשר דווקא בימי הקורונה מצאו דרך לתעל את מרצם וליצור יצירה ספרותית מעניינת ומאתגרת בצל המגיפה.
חרדה, בדידות, דחייה, תחושת ה"ביחד", בנייה, המצאה מחדש. אלה רק חלק מהתגובות לגל הראשון של מגיפת הקורונה שפרצה לחיינו בראשית 2020. לפתע פתאום, מיליוני אנשים ברחבי העולם מצאו עצמם תחת סגר, בבידוד חלקי ומלא, לעיתים מרצון ולעיתים לאחר החשיפה לחולה מאומת ואף כשהם חולים בעצמם. בארץ, כמו בעולם, התחלנו להתעמק בקטגוריות של עובדים חיוניים ולמדנו את הכללים החדשים המאפשרים לקיים מפגשים חברתיים ופעילות כלכלית.
טל-רפואה החליפה ביקורי רופאים, שיעורים בזום החליפו את ההוראה הבלתי אמצעית, וקניות ברשת של מוצרי מזון, בתי מרקחת, ביגוד, ספרים, צעצועים ואף מוצרי חשמל גדולים ומכוניות הפכו לנורמה החדשה. גם החרדתיים ביותר באשר לשימוש בטכנולוגיה הבינו שעליהם להשתלט במהרה על רזי הטלקומוניקציה כדי לנווט בין הפלטפורמות המקוונות שהפכו לבסיס חיינו. דבר ששיפר מיומנויות טכנולוגיות.
המגיפה חילקה אותנו לקבוצות בהתאם לגיל, למקצוע, למצב בריאות ולמצב משפחתי. יש שהמשיכו לצאת לעבודה כמעט כרגיל כשמדובר היה בעבודה חיונית. אחרים עברו לעבודה בקפסולות או במשמרות כדי להוריד את סיכויי ההדבקה של כלל עובדי המקום. יש שהוצאו לחל"ת ואף איבדו את מקור פרנסתם. יש שהתחילו לעבוד מהבית וגילו את היעילות שבדבר כשנחסכה מהם הנסיעה הארוכה למקום העבודה, הישיבות הבלתי נגמרות והזמן המבוזבז במשרד. אחרים שעברו מהבית היו פחות ממוקדי מטרה כשנאלצו עתה להתמודד עם ילדים שהיו אף הם בבית. מורים ומרצים החלו ללמוד את נפלאות הזום בעוד שתלמידים וסטודנטים למדו את נפלאות הדרך לכבות את המצלמה כדי לרבוץ במיטה בזמן השיעור מבלי שיראו אותם.
תובנות מיוחדות
אנשים הגיבו לסגר בדרכים שונות. בנוסף לדאגה ליקיריהם, חיי חברה ודייטים נעצרו, הביטחון הכלכלי והתעסוקתי עורער, וצעירים רבים שהתגוררו בגפם חשו בדידות עצומה בעת הסגר. רבים מבני הגיל השלישי שהתגוררו לבד חשו אותה בדידות ולכך נוספו הדאגות הבריאותיות עקב הכללתם ב"קבוצת סיכון". יש מבין ההורים שראו בסגר הזדמנות פז להכיר טוב יותר את ילדיהם בעוד שאחרים, תוך זמן קצר, כבר טיפסו על הקירות בניסיון למצוא דרכים להעסיק את צאצאיהם הקטנים בדירות קטנות.
יש זוגות שניצלו את הזמן לטפח את הזוגיות בעוד שאחרים מצאו את עצמם בדרך למדרגות הרבנות. סבים וסבתות התגעגעו לנכדיהם אך היו גם כאלה שברגע אמת הודו בכך שנהנו מאוד מההפוגה מאיסוף וטיפול קבוע באותם נכדים, ושסוף-סוף היה להם זמן לעצמם. עבור אלה שהנגיף מצא את דרכו אליהם או אל בני משפחותיהם וחבריהם, הייתה זו תקופה של אימה, מחלה ואובדן. עבור אלה שהמגיפה נשארה מחוץ לכותלי ביתם, לא פעם הפכה התקופה לפסק זמן נחוץ מהריצה הבלתי נגמרת שעד אז אפיינה את חייהם.
סיפור ההתמודדות שלנו עם הגל הראשון של מגיפת הקורונה, ומה עשתה לנו התמודדות זו, מהווה לוזו של הספר שלפנינו. חוויות אלו הנן משותפות לרבים בעולם המתועש. מה, אם כן, מייחד את הכתוב בספר זה? כל מי שכתב עמוד בספר קשור באופן זה או אחר למכון לחקר השואה ע"ש פינקלר באוניברסיטת בר-אילן, והנו בעל קשר אישי או מקצועי, ולעיתים שניהם, לתחום השואה וספיחיה, זיכרונה והנצחתה או למלחמה באנטישמיות בימינו. משום כך, בנוסף לפחדים, לחרדות ולמחשבות שליוו את כולנו במגיפה, לרבים מאיתנו היו גם תובנות מיוחדות בתקופה זו שהיו קשורות בדרך זו או אחרת לשואה.
עוד בימי המגיפה הראשונים, בטרם החל הסגר הרשמי ואיסורי ההתקהלות, כראש המכון לחקר השואה ע"ש פינקלר, נאלצתי לבטל יום עיון שנקבע לאותו שבוע. אך בו בזמן הבנתי שעבודתנו חייבת להימשך. השאלה הייתה רק באיזה אופן ניתן לעשות זאת מהבית. בהעדר האפשרות לקיים סדנאות פנים-אל-פנים, מפגשי פורום, ימי עיון וכנסים, כרבים באקדמיה יצאנו לדרך חדשה. בסיוע מרכז המכון ד"ר איציק פס והאחראית על המדיה במכון, גב' עליזה אדלמן, הפכנו חלק מהכנסים לכנסי זום שהועלו לערוץ היו טיוב של המכון, בעוד שאחרים עברו לפורמט כתוב.
מה שיכול היה להפוך לחודשים של קיפאון הפך במקום זה לתקופה של יצירתיות בלתי רגילה. כמעט מדי יום קיימנו מפגשי זום עם חברי פורומים שונים בארץ ובעולם, ובפרץ של פעילות אינטנסיבית התחלנו לערוך את הספרים החדשים שהתחלנו להוציא. על ספר זה ניתן לומר "מעז יצא מתוק".
