אתמול הלכה לרופא המשפחה שלהם, סוף-סוף החליטה. מכירה אותו שנים רבות והם ביחסים טובים. נכנסה בזהירות; קיבל את פניה בחיוך רחב, כהרגלו, למרות שפניו היו מכוסות במסכה ובמגן פלסטיק, ראתה זאת בזוויות עיניו. לבוש בחלוק ממוגן חד-פעמי, על ידיו כפפות כחולות כפולות.
החליטה סוף-סוף להגיע למרפאה, כי נפלה ונוצרה המאטומה, חבלה קשה בכלי הדם, בירך האחורית של רגל ימין. היה זה לפני שמונה שבועות. פנתה באתר לרופא; צלעה, כאבה. פנתה פעם נוספת בשיחת טלפון, של "רפואה בטלפון", הסדר "חדשני" של ימי הקורונה.
קיבלה תרופה בשם טרמדקס, הכוללת חומרים ממכרים המהווים סיכון עבורה. התפלאה, לא הייתה זקוקה להרגעה. החליטה לראות את הרופא באופן אישי, כי התור לאורתופד התארך...
הגיעה מסודרת בחולצת אלגנט סינתטית, ארוכת שרוולים, מכנסיים סינתטיות שאפשר לכבסם במהירות, במסיכה ומגן פלסטיק, על ידיה כפפות. חודש יולי 2020 והיא במגפונים אדומים, ממוגנת. ימי הקורונה - כבר חמישה חודשים שלא נישקה את נכדיה ועכשיו התפרצות ביתר שאת.
אומרים, שהיא בגיל השלישי - עד היום הייתה זו אופציה, מספר; נמרצת, עובדת, מנהלת עסקים, עצמאית, גם די נאה לגילה, מארחת, מטפלת, אוהבת, ומטיילת בכל העולם - ועכשיו הקורונה. נדמה היה לה שאפילו חבריה מתרחקים בזום.
קודם בהמתינה לתורה, במרפאה, שמעה שאנשים מדברים על חיסוני שפעת לחורף, ועל המחסור הצפוי וחשיבותו לגיל השלישי. פתאום הפכה למעמד חדש, שבשבילו הזמן עצר מלכת, העולם התחלק תוך זמן קצר, למעמד הצעירים, בינוניים, ואנשי הגיל השלישי. אלה שהם צעירי הגיל השלישי, הפכו לזקנים שנים ארוכות טרם זמנם.
דור שני לשורדי השואה היא, חשדנות היה מקצוע שקיבלה בתורשה. בתום הביקור שאלה לשלום החיסונים... הרופא ענה לה שלא בטוח כדאי לה, בגלל המחקר האיטלקי... מחשבתה נדדה, בהבזק של שניות נזכרה בילדותה; היא שאלה על עוף - והרופא ענה לה בלימונים, חשבה שהאירוע נמחק מזיכרונה.
מגיפה עולמית היכתה קשות את איטליה בחודש הראשון. במרץ, היו בה שלושת אלפים מתים ושלושים אלף חולים, באפריל היו בה למעלה משלושה עשר אלף מתים. שלא לדבר על מה שקורה בארצות הברית. האיטלקים טוענים, אמר ד"ר אדם ברקו, שבגלל שחיסנו את הגיל השלישי לשפעת בחורף, הם היו המתים הראשונים. כושר עמידותם נפגע.
הודתה לו מאוד והלכה לה לדרכה. דיברה על עוף, חשבה, והוא ענה לה בלימונים. העניין היה כזה; איזה זיכרון שעלה ברגע ההוא במרפאה.
בסוף שנות החמישים התגוררו בקאטוביץ, שלזיה, שבפולין, בימי מסך הברזל של שלטון קומוניסטי בפולין, ברחוב מאדם קירי-סקלודובסקה. התגוררו בבית בסגנון הבהאוס של שנות השלושים, בשכונה גרמנית, בית שהתפרס על פני שלושה רחובות עם מעברים פנימיים לאופנועים ומחסנים. הבית היה בן תשע או עשר קומות, שכאלה לא נראו עדיין בארץ.
בפינת מאדם קירי רימרה הייתה מעין מכולת. היו בה רק מדפים ריקים. הייתה זו חנות ממשלתית. לפעמים, ראתה שם כדי חלב שנראו לה ענקיים.
יום אחד הבחינו היא ואמה בהיווצרות תור ארוך ברחוב, חצו את הכביש ונעמדו גם הן בתור. אמה שאלה "מה הגיע" - האנשים לפנינו לא ידעו התשובה; אמה שאלה בהתקדמות התור הגיע עוף? נענתה לבסוף - הגיעו לימונים. לא משנה אמרה, נקנה מה שיש.
נזכרה בסיפור הנשכח הזה מקאטוביצה, הייתה ילדה אולי בת שמונה, הוא הזכיר לה את תשובתו של ד"ר ברקו לשאלתה מתי יגעו חיסוני השפעת.
עכשיו תהתה אולי המנון מסך הברזל יתחדש ויתאחד למציאת תרופה וחיסון לאנושות, כמחווה הומני, ללא חשבונות מדיניים ומרוץ לבורסות העולמיות, כי דבר כזה עוד לא היה.
