בנימין נתניהו הוא העונש שלנו. העונש על רדיפת הבצע בשני הדורות האחרונים. משנות התשעים ועד ימינו עם ישראל הולך אחרי עגל הזהב. רדיפת הבצע היא שמובילה את כולנו. קוראים לזה בשם ממש יפה, "צמיחה", אבל בעצם הכוונה היא כמה כסף יש לכל אחד מאיתנו בחשבון הבנק. ואם יש לנו ראש ממשלה שמצליח "לדפוק" את המערכת ולהרוויח עוד כסף ועוד כסף כולנו גאים בו. אחד השיאים המדהימים שראינו לאחרונה ברמת הציניות שמסתירה סגידה ליכולת הקומבינה וצבירת כסף אישי הייתה כשיו"ר הקואליציה מיקי זוהר הודיע בוועדת הכספים שביבי לא גומר את החודש, שהוא מסכן ואין לו כסף להתקיים, למרות שכולם, כולל כולם יודעים שהאיש מיליונר, מחזיק מניות, מחזיק נכסים ועוד כל מיני סוגי כספים. ביבי כמובן לא מוכן לחשוף את דוחותיו הכספיים שחס וחלילה לא נראה כמה שהוא מסכן. כמו שאמר מיקי זוהר, כסף כוח כבוד. שלושת הערכים שהנהגת המדינה דבקה בהם. כל אחד מהשרים, בממשלה הכי מנופחת שהייתה אי-פעם בישראל, דבק באחד מהשלושה או בשניים, ובראשם נתניהו שדבק בשלושת הערכים הנ"ל באדיקות ובדבקות, אפשר לומר באופן דתי ממש.
קבלנו עונש. אני לא מאמין באלוהים אז אני לא אגיד מאלוהים, קבלנו עונש מעצמנו. בתנ"ך לא פעם ולא פעמיים מדובר על בני ישראל שעשו הרע בעיני אדוני, כשהכוונה האמיתית של המחבר היא שהם עשו הרע, לא בעיני אדוני אלא בעיני כותב הטקסט. חברה שרודפת אחרי כסף היא חברה שבסופו של דבר תידרדר לשחיתות מוסרית, שחיתות מוסרית תוביל להתפרקות חברתית ולשבירת המסגרת המדינית. "ויעשו בני ישראל את הרע בעיני יהוה", וכל אחד שישלים את החסר.
אי אפשר לברוח מאהבת הממון, במידה רבה זהו טבעו של המין האנושי. כל אדם ממוצע רוצה שיהיה לו כסף, השאלה היא עד כמה האדם רואה את הכסף והרדיפה אחריו במרכז חייו ובמרכז שאיפותיו. מהם הערכים שהחברה הישראלית מקדשת? האם חמלה לחלש ורצון לשוויון מיטבי בין האזרחים הם הערכים של החברה שלנו? האם התפיסה שהמדינה היא הגורם שאמור לדאוג לאזרח ולרסן את החזקים שלא יהיו חזקים מדי היא התפיסה של החברה שלנו?
בימים אלו הערכים של המנהיגות שלנו הם "תפוס כפי יכולתך". "דפוק" את המערכת למרות שאתה חלק ממנה. שנה את החוקים כך שיהיו לטובתך, כמו שעושים הטייקונים, בעלי ההון והוועדים החזקים למיניהם, שמעסיקים לוביסטים במיליוני שקלים. לוביסטים שבחלקם הגדול היו חלק מהמערכת ויצאו ממנה לעשות לביתם, ולהשתמש בידע שלהם על-מנת להיטיב עם מעסיקיהם החזקים ועל הדרך לדפוק את כל עם ישראל.
"אני לא אצא פראייר" היא תפיסת העולם הישראלית האולטימטיבית. תפיסת עולם הרסנית כשמדובר בחברה שאמורה להתבסס על ערבות הדדית ולקיחת אחריות לטובת הכלל. נתניהו הוא תוצר מושלם של תרבות הצריכה המטורפת שהשתלטה על העולם ועלינו. תפיסה שייבאנו מארצות הברית ושקיבלה את הטוויסט הישראלי החפיפניקי והחצוף, אני קורה לזה תרבות ה"צְרִיחָה", שילוב קטלני בין תרבות הצְרִיכָה לתרבות הצְרָחָה, לקנות כמה שיותר ולצעוק כמה שיותר חזק לקבל הנחה. נתניהו מראה לעם ישראל מהי דוגמה אישית מושלמת באי לקיחת אחריות אישית, ברדיפת בצע תוך כדי דפיקת המערכת וחיוך קטן בצד, במרדף אחר הנהנתנות תוך כדי הפרחת סיסמאות לאומניות ופופוליסטיות להרגעת המצפון והתססת השנאה כנגד כל מי שלא מסכים איתו- בקיצור הישראלי המכוער במלוא כיעורו.
הבעיה שלנו שנתניהו הוא ראש הממשלה כבר הרבה זמן ודורות של ילדים גדלים על הערכים שהוא מפיץ בהתנהגותו. וזה העונש שלנו על רדיפת הבצע - הרס הדורות הבאים מבחינה מוסרית.
החברה הישראלית עומדת על סף היפרדות כמו בימי ישראל ויהודה. גם אז, לפני בערך 3000 שנה הייתה מנהיגות גרועה שלא רצתה ולא ידעה איך להתעלות מעל האינטרסים האישיים וגרמה בסופו של דבר לפילוג בעם, פילוג של כמה מאות שנים. לאורך כל שנות קיומו, תמיד היו בעם ישראל מחלוקות, לעתים מחלוקות קשות. במציאות הקורונית שאנו נמצאים בה המחלוקות מתחדדות עוד יותר והלחץ על המנהיגות גובר, ונראה שהמנהיגות לא עומדת בלחץ. לצערי הטיימינג ההיסטורי הביא לנו, באשמתנו בלבד, מנהיג כמו נתניהו ולא כמו בן-גוריון.
