חזרה לשגרה בתקופת חוסר ודאות מניבה פערים, ו"מולידה" כעסים מיותרים בין הנהלות ועובדים בארגונים (וגם בין בני הזוג בבית). להלן מספר עקרונות, כיצד לנהל נכון את המשאבים בתקופה בה רובנו כבר נקנסנו הרבה מעבר לסביר, ולמנוע משברים נוספים (מירידה באפקטיביות ועד פיטורים/גירושים וכו').
חשוב להבין כי ה"קורונה" הקצינה בעיות שלא טופלו טרום המשבר, ואת התגובות בגינן. לכן הציפייה שאנשים יגיבו באיפוק נכזבת למול תגובות טעונות עד "ילדותיות" שאינן בהלימה למצב (כאילו מה, "אתם לא קוראים עיתונים"?!). לכן טבעי שזה מכעיס. מחקרים מראים כי כעס הנו אחד הרגשות המרכזיים, המונעים מאיתנו להצליח ולחיות חיים בריאים ומאושרים (למעשה כעס הוכח מחקרית כקשור להכי הרבה מחלות ולנטייה להידבקות מהירה).
איך זה עובד? כל התורה על רגל אחת:
א. מנגנון הכעס - אנו ממהרים לכעוס, בשל החשש לצאת פראיירים.
ב. מסייע לזכור ש-אדיב אינו פראייר, אלה חכם השומר על כוחותיו, נתפס כמנהיג בעיני הצוות ומגדיל סיכויי הצלחה. מחקרים מראים כי גם שכשהגרוע מכל כבר קרא, קורבן מעריך ומעדיף הכרה בסבל שחווה והתנצלות על פני נקמה.
אז כיצד מנהלים זאת? אינטליגנציה רגשית בקבלת החלטות:
מודעות ומכוונות מטרה (בכביש היה חכם...) - כעת הכי חשוב לאפשר לצוותים להיות במיטבם ויפה שעה אחת קודם. טרם נתקלתי, אומרת אילת פדה גולדשטיין, בכל 20 השנים שאני מלווה ארגונים, בחבר צוות שעיניו ברקו והתלהבותו גברה, לאחר שכעסו עליו. ייתכן שיהיה שיפור בביצועים לטווח קצר, בשל הפחד, ובפרט כעת בשוק של מעסיקים, אך לפחד יש השלכות שליליות ונטייה לפיצוי, כשהמנהל לא בסביבה. בקרוב שוב יתהפך הגלגל ואתגר שימור הטלנטים יחזור. אז האם זו האווירה שאנו רוצים שתיחקק בזיכרונם? כעת, במקביל לצעדי ההתייעלות המתבקשים, זו דווקא הזדמנות לבלוט במנהיגות, ולמתג את ארגונכם כמקום שטוב לעבוד בו.
דונו לכף זכות וקדמו שיח - ממה שלמדנו בליווי פירמות בתקופה זו, הסגר והמרחק הפיזי יצרו גם מרחק נפשי ונטייה להאשמה וביקורתיות, שהן הפרשנויות שבבסיס הכעסים. לכן, בטרם חריצת דין, צרו רגע נחת, לנהל שיחת צמיחה מהמשבר ובררו מה הטריגר (יתכן שיש מצוקה משפחתית, או שהמצב מציף טעינות עבר). וגם אם נראה שקל היום לוותר על "שחקן" כזה או אחר, בשל שפע מחפשי העבודה, עדיין תחלופה עולה כסף (גיוס, קליטה, הכשרה) והעובדים האחרים מתבוננים ומצפים למנהיגות והבנה. כך שהמוטיבציה והמחוברות הארגונית של הצוותים, עלולה להיפגע כאשר האצבע קלה מדי על ההדק... למיטבי הלכת, מציעה אילת פדה, לאפיין את הטלנטים בארגון, ודווקא כעת לשתפם, להעצימם ולהראות להם אופק.
נסיים בקריאת עידוד - שבפעם הבאה שתכעסו - שלפחות לא תכעסו על עצמכם על כי כעסתם;
א. עדיף הכעס על האדישות - נכון שכעס אינו מיטבי עם מערכות יחסים, אך הוא לפחות מראה שאכפת. בעוד שאדישות, היא כבר כניסה לתחום המסוכן, ממנו ברוב המקרים, אין דרך חזרה. זה לא מצדיק את הכעס, אך לפחות מלמד, שהקשר חשוב דיו, ושאנו מרגישים בטוחים בכדי לבוא לידי ביטוי באופן אותנטי, שמאפשר להציף ולטפל במשבר (גם אם לא באופן הכי מיטבי).
ב. כשמפסידים לא להפסיד את הלקח - ראו בכל סיטואציה בה הכעס ניהל אתכם, שיעור ללמידה והשתפרות לפעם הבאה (בבחינת "אין חכם כבעל..").
לקינוח יהונתן יששכרי, מביא את הנחמה מפרי עטו של ויקטור פרנקל: "יש מצבים שבהם אם אינך יוצא מן הדעת, פירושו של דבר שאין לך דעת לצאת ממנה".