ח"כ תמר זנדברג מתנועת מרצ, פנתה לפני יותר משבועיים לח"כים החרדים וביקשה מהם שיתוף פעולה נגד אלימות המשטרה באשר היא. התגובה החרדית של ח"כי "יהדות התורה" וש"ס, הייתה: "דום שתיקה". לח"כ זנדברג היה רעיון להתאחד עם החרדים, שהם בדרך כלל שנואי נפשה, כדי לעצור את האלימות המשטרתית בהפגנות השמאל. אבל העסקנים החרדים לא סירבו להצעתה דווקא משום היותה אנטי דתית. הם פשוט מזמן לא מתעסקים בהגנה על הציבור החרדי, ובמיוחד מהמשטרה, מסיבות אחרות לגמרי. מה שזנדברג לא ידעה ואיננה יודעת היא העובדה שהעסקנים החרדים הפכו כבר, כשני עשורים לערך, לאדישים כלפי אלימות המשטרה כנגד חרדים באשר הם חרדים.
בימים שאנשי "ימינה" למשל יצאו ויוצאים להגנת ציבור ה"כיפות הסרוגות" מפני אלימות המשטרה והצבא, בימים שהח"כים הערבים נלחמים בשצף קצף כנגד אלימות המשטרה והצבא נגד ערביי ישראל, בימים שהשמאל גילה את האלימות המשטרתית נגדו ועסקניו וח"כיו המעטים יוצאים כנגד האלימות הזו, ובימים שהליכוד והימין מאשימים את המשטרה ב"תפירת תיקים" לנתניהו הרי שהח"כים החרדים ועוזריהם נוהגים מול אלימות המשטרה כשלושת הקופים גם יחד. הם עוצמים עיניים, אוטמים אוזניים ולבסוף גם סותמים את פיותיהם. פעם, בשנות התשעים של המאה ה-20, זה היה אחרת, אבל מאז ועד היום עברו מספיק מים בתעלות הפוליטיות ושוב ושוב מוכרים העסקנים החרדים את ציבורם בנזיד העדשים האישי, שכולל את שלושת ה"כפים": 1) כסף. 2) כבוד. 3) כוח.
ימים עברו
על-רקע התרחבותה של היהדות החרדית, בשנות התשעים של המאה העשרים, אירעו לא מעט אירועים שבהם המשטרה התעמתה עם הציבור החרדי. המוקד היה בירושלים, בפרשת ההפגנות החרדיות לסגירתו של כביש בר-אילן בשבתות. מוקד אחר היה באמצע שנות ה-90' של המאה-העשרים - במרכזה של העיר יפו, כאשר המון חרדי מבני ברק ומירושלים הגיע ליפו כדי לעצור את הריסת בית העלמין היהודי בעיר, עקב פרויקט הבנייה של חברת "אילן - גת". העימותים בין המשטרה ומשמר הגבול כנגד המפגינים החרדים - בשתי החזיתות, הפכו לחלון הראווה של התקשורת הישראלית, ואף לחו"ל הגיעו התמונות. הח"כים החרדים התגייסו למאבק למען הציבור החרדי, ואף חלק הארי שבהם השתתף בהפגנות הללו. רבנים, מכול גווני הקשת החרדית, הגיעו לירושלים וליפו כדי להביע את הזדהותם על ההפגנות הללו, ועמדו כחומה חיה בפני השוטרים. אברהם רביץ המנוח - אז סגן שר ויו"ר "דגל התורה", נראה שוב ושוב מפגין בשבתות לצד הציבור החרדי בכביש בר-אילן בירושלים.
ח"כ המנוח מש"ס דאז - דוד טל, לחם בפרלמנט הישראלי כנגד המשטרה ומעלליה ברחוב בר-אילן. ח"כ משה גפני היה הרוח הפעילה במאבק נגד החפירות בבית העלמין ביפו. לקרע הזה היה עוד עימות עם המשטרה - החקירות הפליליות נגד יו"ר ש"ס דאז (ודהיום...), אריה דרעי. וכשהרקע הוא כל כך מתוח הרי שלא פלא שכול רבני האשכנזים והספרדים גם יחד, על עסקניהם, העניקו גיבוי לכול קרב חרדי נגד המשטרה, מירושלים ועד יפו. אבל מתחילת שנות האלפיים הכל הלך והשתנה עד שכיום, כשהעיר ביתר עילית בוערת במתח נגד המשטרה והצבא - שהגיעו לעיר חמושים בנשק חם (!), הרי שהעסקנים החרדים פשוט מתחבאים מתחת ל"בלטות" ומתחת לכסאותיהם המרופדים בממשל ובפרלמנט, דווקא בימים שכול עסקני החוגים הפוליטיים האחרים יוצאים בעליהום נגד מעללי המשטרה. אז מה קרה בין לבין?...
המהפך
שתי סיבות עיקריות שינו לימים את המצב עד שלנציגי החרדים בפוליטיקה אסור אפילו לחשוב על עימות על המשטרה ועם המדינה, גם שמדובר אפילו בהכאת בני משפחותיהם. ראשית, בשנות התשעים של המאה העשרים עדיין הייתה המערכת החרדית-הפוליטית בראשית "התאקלמותה" כיעד ביצועי ופוליטי עולה. עם השנים שחלפו הבינו עסקני החרדים כי מעמדם יתרופף בעתיד אם יכנסו לעימותים עם המערכת שעלייה הופקדו. כך למשל החל ניגוד אינטרסים בין ח"כים ושרים חרדים, ואפילו עסקנים חרדים מוניציפליים בכירים, לבין המלחמה על אי-הרסת בתי העלמין על-ידי חברות בנייה. חלק מהעסקנים החרדים ברשויות המוניציפליות, ובראשן ירושלים, הפכו לחברי וראשי "ועדות הבנייה" בעריהן, וככאלה הם היו צריכים לאשר בניית נדל"ן וסחר בו גם על גבי אדמות בתי עלמין שיהרסו. שרי בריאות חרדים היו אמורים לאשר הרחבת בתי חולים על מערות קבורה. סגן שר תחבורה חרדי אישר את בניית הכבישים על קברי אבות. ושרי וסגני שרי השיכון החרדים החלו לבנות גם הם על קברי אבותינו.
וכול זאת כשלעסקנים הללו יש, בצד המעורבות החדשה, גם אינטרסים כלכליים צדדיים משלהם. מנגד, ראשי הרבנים הגדולים החלו להגיע לעולם שכולו טוב - ובראשם הרב אלעזר מנחם שך, ואילו רבנים אחרים נדחקו על-ידי העסקנים התאוותנים לקרן זוית, והפכו עם השנים ל"חותמת גומי". הקרע בין ה"עדה החרדית" כנגד "יהדות התורה" וש"ס הפך לממשי ואנשי "יהדות התורה" וש"ס הותירו את מחאות השבת, הקברים והמאבק נגד הגיוס לצבא בידי "העדה החרדית", ואילו הם החלו לעמוד בצד השני של המתרס, בצד של השלטון בישראל. מאחר שהקרע הורחב, הרי שלעסקני "יהדות התורה" וש"ס לא היו עוד טענות רבות כנגד המשטרה והצבא, שהרי בין המוכים החלו להימצא יריביהם מ"העדה החרדית" ומ"הפלג הירושלמי". לא אתפלא אם מתחת לשולחן נשלחו גם מברקי ברכה של ח"כים חרדים למשטרה. אבל ישנה עוד סיבה שבגינה אפילו על אנשי שלומם לא יעזו הח"כים והשרים החרדים להגן. וכאן עסקינן בפלילים.
בפלילים עסקינן
מאז שנות ה-90' של המאה העשרים, הספיקו ראשי ש"ס - אריה דרעי, שלמה דיין, שלמה בניזרי, יעקב חוגי, דוד יפרח ועוד רבים אחרים להסתבך בפלילים ואף לשבת בכלא על כך. כנגד אחרים - מש"ס ומ"יהדות התורה", נפתחו תיקים שגם בימים אלה הם בגדר "פתוחים". הרב יונה מצגר ישב אף הוא בכלא ואילו כנגד הרב שלמה משה עמר נסגר ב"נס" תיק פלילי על שהיה מעורב בהכאת מחזרה של ביתו. הרב בקשי דורון המנוח הורשע אף הוא בפלילים ורק מצב בריאותו הרעוע הצילו מבית הכלא. קשה לומר שהרבנים הללו, כולם "רבנים ראשיים" לשעבר, הגיעו לבית המשפט על מלחמתם למען היהדות (כפי שהרבנים המנוחים, עמרם בלויא ועוזי משולם, עשו זאת...) אלא על "עסקי קש ותבן". לאריה דרעי כבר נפתחו תיקים חדשים ובנתיים הם נסגרו וגם הושעו. לאריה כהן, סגן ראש עיריית ראשל"צ ויד ימינו של אריה דרעי, נסגרה במפתיע חקירה פלילית על מעלליו בראשל"צ.
יעקב נח ליצמן, שר בריאות בדימוס ושר שיכון לעתיד, יודע היטב כי העין המשטרתית עדיין נחה עליו מפרשת "הפדופילית" וכי התיק המשטרתי נגדו הוא בבחינת "תיק פתוח". ח"כ ישראל אייכלר משמש כבר כמעט קרוב לשלושים שנה האיש של הממסד ביהדות החרדית, ולשם כך הוצנח לתקשורת החילונית בעבר, דבר שהודה בפני לפני שנים מפיק התוכנית ההיסטורית "פופוליטיקה", מר גולדפינגר. לכן לא פלא הוא בעיניי כי יעקב נח ליצמן הוא האיש שהמיט את הסגר על בני ברק, וכך גם לא פלא הוא בעיניי שאריה דרעי הוא האיש שמוכן לסלף את נתוני מחלת הקורונה ולהכפיש את היהדות החרדית, שכאילו שבעים אחוז מחולי הקורונה הם בני היהדות החרדית. לא פלא הוא בעיני הוא שח"כ ישראל אייכלר נבחר בשמונים ושלוש קולות (יותר מעשרה קולות שיש לקואליציה!) ל"ועדה לבחירת דיינים" של הפרלמנט הישראלי, ומסתמא שאנשי "יש עתיד" האנטי דתית נתנו לו את קולם, אולי כזכר לחברותו ההיסטורית לטומי לפיד המנוח, בתקשורת הישראלית.
לא פלא הוא בעיניי שח"כ משה גפני - יו"ר וועדת הכספים של הפרלמנט הישראלי, נבחר ברוב קולות לתפקיד זה ולכן הוא יודע שכול מחאה אנטי ממסדית שלו רק תמיט אסון פוליטי וכלכלי עליו. ח"כ יצחק פינדרוס מ"דגל התורה" היה בעבר ראש עיריית ביתר עילית. כשהמשטרה והצבא הגיעו חמושים נגד האוכלוסייה הרי שקולו נדם ולא נשמע. גם ההפגנות החרדיות בירושלים, שם כיהן כסגן ראש עיר, לא הביאו אותו להגנת היהדות החרדית. האינטרסים העתידים שלו ושל מפלגתו נוגדים את המאבק שיש לנהל נגד הממסד והמשטרה. העיר ביתר עילית נותרה בתחילה סגורה ואף ח"כ חרדי לא ביקר בה. גם סגן שר החינוך - מאיר פרוש (שעמד מאחורי בחירת ראש העיר הנוכחי) נעלם כלא היה. מנגד דווקא ח"כ אחמד טיבי מ"הרשימה המשותפת הערבית", עמד לצד תושבי העיר נגד ההתנהגות הברוטאלית של הממשלה, למרות שמדובר בהתנחלות!
אחד אחר שבא לבקר ולסייע לעיר ביתר עילית היה ח"כ נפתלי בנט, ממפלגת "ימינה". כשההתקפות וההכפשות נורו כנגד העיר בני ברק, לא מעט בסיועם של ליצמן ודרעי, הרי שלצידה עמדו ח"כ עבד טהא והזמר השמאלי אביב גפן! המשטרה והממסד המשפטי - כולל אלה הנוקטים באפליית החרדים על-רקע משבר הקורונה, יודעים היטב כי הנציגים החרדים הם אזוקים בידי הממסד והמשטרה, ולכן אפשר להמשיך ללצאת כנגד הציבור החרדי ללא חשש. הם יודעים שהפוליטיקאים החרדים אפילו לא יפצו פה - כמס שפתיים, כנגד מה שיעוללו לחרדים, ובמיוחד המשטרה. הפוליטיקאים החרדים הם אינם כמו אלה מהימין הדתי, הם אינם פוצי פה כאלה מהעדה האתיופית, הם גם לא יצאו נגד המשטרה כמו ח"כי הימין והשמאל גם יחד, ובוודאי שלא ירעימו כמו הח"כים הערבים. למעשה מסתבר שהפוליטיקאים החרדים הם האויבים הגדולים ביותר של היהדות החרדית.
הסיפור של ישראל אייכלר
ואסיים בסיפור ששמעתי לפני כ-25 שנה מח"כ ישראל אייכלר. אייכלר קונן באותם ימים כנגד אריה דרעי, שבימים שדרעי היה שר הפנים (בסוף שנות ה-80' של המאה העשרים) הוא יצא לכול מסעותיו בחו"ל עם תקשורתנים חילוניים ולא לקח עימו שום עיתונאי חרדי. אייכלר טען כי כבר אז הטיח בדרעי: "יבואו זמנים שהתקשורתנים שאתה לוקח אותם איתך לחו"ל הם גם יהיו אלה שישפכו לך את דמך כשתיתפס". דרעי היתמם ושאל את אייכלר: "על מה אתה מדבר"? ואייכלר ענה לו: "אני עדיין לא יודע על מה, אבל אתה בטח כבר יודע למה ועל מה ועל כמה". דבריו ותשובתו של אייכלר לדרעי רלוונטים במיוחד כיום לכול השרים, סגני השרים והח"כים החרדים, המעדיפים להעלים את עיניהם ממה שהממסד והמשטרה מכים ביהדות החרדית, והסיבות להתעלמות שלהם בוודאי שידועה להם, למה וכמה...
