ערות מדאיגות בנימה מנומסת

ראיינתי היום את ח"כ עוזי דיין בערוץ של אורלי וגיא. יש לי הערכה רבה לאלוף במילואים שהיה סגן רמטכ"ל ולפני כן גם מפקד סיירת מטכ"ל. עתה הוא בליכוד. הוא חבר של ביבי מן הימים ההם של ההשתלטות על המחבלים שחטפו את מטוס סאבנה. ביוגרפיה של לוחם אמיץ ואינטלקטואל. הופתעתי לרעה מ-2 עניינים: דיין סבור כי יש להגביל את ההפגנות לכמה עשרות איש מעל הגשרים. אם אדם כמותו חושב כך, כה קרוב למיקי זוהר, כי אז חובתם של אזרחים בעלי השקפה הדומה לשלי להודיע לו זאת: - למרות הדהרה המדאיגה של ביבי ושריו לעבר משטר דיקטטורי עם פולחן אישיות כמו הדוצ'ה - אזרח כמותי מכיר עדיין בלגיטימיות של השלטון. עדיין. אך ביום בו תיאסר ההפגנה ייחצה קו אדום. חד-משמעית. אומנם אנשים כמותי לא יעשו חלילה דבר לפגוע בכוחם של צה"ל והשב"כ והמוסד, אבל בכל השאר כן, וכמובן בלי אלימות. אני, למשל, אקרא לשוטרי ישראל לפשוט את המדים ולא למלא פקודות של תקיפה ומאסר למפגינים. אל תגידו שלא הוזהרתם ולא ידעתם ולא שיערתם. הנה, אני אומר לכם, ואיני בודד. - יותר מדי סנגורים של ביבי לוקים בתפישת הדמוקרטיה. דיין ורבים עימו - ישרים אינטלקטואלית - נדרשים לעמדה שביבי חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, ומה אנו רוצים? עלינו להמתין לפסק הדין. אז צריך לקוות שיקראו את ההסבר: גם אני מסכים בלי הסתייגות כי ביבי חף מפשע כל עוד לא הורשע. אבל הטענה נגד מבקריו אינה במקומה. כל פרשיות השחיתות הציבורית והפלילית החלו כמו הנוכחית. עיתונאים (או לוחמים בשחיתות אחרים) הביאו אותן לידיעת הציבור. העיתונאם לחצו ודחקו לדרבן את החקירה אף על-פי שהיעד לביקורתם נשאר גם בעיניהם חף מפשע עד ההכרעה בבית המשפט. להזכיר לכם? (ובוודאי אני מקפח כמה מעמיתיי בשל שכחה): אליקים העצני חשף את שחיתות המשטרה במשפט הדיבה שניהל בהצלחה שמואל תמיר מטעם "שורת המתנדבים", שגם לה השלטון של מפא"י בז והתנכל; יגאל לביב חשף את המועמד לנגיד בנק ישראל אשר ידלין, שסיים בכלא; לי היה חלק מרכזי בהעברת ראש הממשלה יצחק רבין מתפקידו; ד"ר אילנה דיין חשפה את פרשת "האחים פריניאן, שהסתיימה בהתפטרותו של המפכ"ל משה קראדי; מרדכי (מוטי) גילת חשף את העבירות הפליליות של אריה דרעי והחל בכך מול אהוד אולמרט; החשב הכללי הפרופסור ירון זליכה פתח את החקירות הפליליות המדהימות שהסתיימו בהרשעת אהוד אולמרט, ויותר מאוחר גם אחרים ואני אימצנו את עמדתו; יואב יצחק גילה את תקבולי הכסף התמוהים של הנשיא עזר ויצמן; ברוך קרא פרסם את ההתנהלות האיטית בחקירה הפלילית שהתנהלה כנגד אריאל שרון, שלא הועמד לדין מפני שהדבר נבצר מסיבות רפואיות; בן כספית פרסם גילויים מדהימים על עסקי יוסי גנוסר; גיא רולניק את ההתנהלות הטייקונית החזירית שהסתיימה בין השאר בהרשעת כמה מהעומדים בראש המונופולים; אילה חסון, ד"ר רונן ברגמן ואני ואלכס פישמן היינו פעילים בפרשת המסמך המזויף נגד אהוד ברק שהגיע מלשכת הרמטכ"לו גבי אשכנזי, ורביב דרוקר השתבח בחשיפה מהדהדת של מעשי בנימין נתניהו ומשפחתו. עד כאן כבר קיפחתי גילויי ענק של שבתי טבת ויאיר קוטלר. מה אני בא לומר? ההתחלה לעולם אינה ממתינה לפסק הדין. היא מקבלת אותו בסיום ההליך המשפטי-ציבורי. אבל התביעה והדרישה הן המניע, והן אינן יכולות להמתין. אילו המתינו לצדק הוא לא היה מגיע, כמו במחזהו של סמואל בקט "מחכים לגודו"; ואילו כשהן - הביקורת העיתונאית והאחרת - אינה מגיעה למיצוי אכן נגרם עוול, לפחות עוול פורמלי, לנשוא הביקורת. זה נכון, מדי פעם גם נגרם עוול, לרוב יותר פורמלי מאשר מהותי. לפיכך מי שאומר לנו לחכות עד לפסק הדין צריך להבין כי ברוב המקרים ללא התעניינות תקשורתית הנושא לא יגיע לבית המשפט כי לא יוגש כלל כתב אישום.