אבישי בן-חיים, מהומה על לא מאומה

אינני מבין מדוע הכל מתרגשים כל כך מדבריו של הד"ר אבישי בן-חיים, כשהדעות שהוא מביע אינן חדשות, החשיבה בעיקרה אינה מקורית ואין בדבריו, מלבד אנקדוטות אישיות, מידע חדש. לא כל דבריו מקובלים עלי כפשוטם, כך למשל הוא טועה בקביעת "גבולות המאבק" - שכן, מלחמת-אחים, משפרצה, איננה יותר "מלחמת-אחים"...; נראה שיש בדברים משקעים, שאותם ספג כנראה בילדותו או בנערותו, ואפשר גם שקבלת התואר ד"ר לא מכבר, מחזקות את ביטחונו העצמי להציג משקעים אלה ואחרים בפומבי, בפני הציבור. כמי שחי במדינה זו מאז קמה ועוד לפני כן, ברור לי שלא כל מה שנעשה כאן ע"י בני דורם של הורי ושלי, היה כליל השלימות וגם כיום זה המצב. במבחן המאזן השלם, כל מה שנעשה הוא הישג אנושי פנומנלי, ובמקום שחוטבים עצים גם נופלים שבבים. גם כיום איננו כליל השלמות בטיפול בעליות חדשות ויש מקום לשיפורים נוספים על אלה שכבר יושמו ב-72 שנות העצמאות. ההנחה שכולם חייבים בחשיבה זהה אינה נכונה ואינה טוב. כמוה שגויה גם ההנחה שיש "להתחשבן" עם העבר הקרוב "עד סוף כל הדורות". מקובל לחשוב, ויש לכך הוכחות סוציולוגיות ברורות, שהגירה מחוללת משברים אישיים וחברתיים, גם אצל המהגרים וגם בין הקולטים. המשברים פוקדים בעוצמה המרבית את דור המהגרים ומשפיעים השפעה ניכרת גם על צאצאיהם בני הדור הראשון, שנולדו כבר בארץ החדשה. מכאן ואילך הדברים משתנים; דרושים עוד כשני דורות עד להתערות ממשית בשורשי המקום החדש, כשהשונות ההתחלתית בין התרבויות והמצב הכלכלי הם הגורמים העיקריים המכתיבים את משך פזת ההסתגלות. מבחינה זו, יהודים שעולים לישראל הינם ברי-מזל, משום שכאן אין הם נדרשים להתערות בחייו של עם אחר ובתרבות שונה בתכלית מתרבותם שלהם. הם ברי מזל גם משום שכאן ניתנת להם מיד עם הגיעם הזדמנות להשקיע את האנרגיות ומאמץ ההתערות בסיגול וריאציה של תרבותם הלאומית, שלה מכנה משותף חשוב עם זו שאותה הביאו עימהם. בפוטנציה, ובאופן עקרוני וחוקתי, הם שותפים מידיים מלאים בזכות להשפיע על התפתחות המדינה ועל דרכה הרעיונית והמוסרית. כיצד ישכילו לנצל זאת, זהו כבר אתגר שעליהם להשיב על עיקריו בכוחות עצמם ובדרכם הפרטנית. עם ישראל מצטיין בזיכרון ארוך. משום מה, מוקדש רובו לאירועים הקשים והטרגיים שפקדוהו לאורך ההיסטוריה. כאשר הוא מחדש את ימי העצמאות הלאומית כקדם, ראוי שילמד לאזן בין החיובי לשלילי ויפיק את הלקחים החשובים מן השניים. שכן, מהניסיון השלילי אנו לומדים בדרך כלל מה "לא" לעשות, ומהחיובי - מה ראוי לחזור ולעשותו. התבוננות לעתיד וחתירה להוויה משופרת, הם סממנים של תקווה; וזו, כוחה וערכה גדולים עשרת מונים מכוחה של הסגידה לשלילת העבר.