עשרים ושבע עצמות, שלשים וחמשה שרירים, קרוב לאלפיים תאי עצבים, יש בכל כרית של אצבעותינו החמש. הרי זה די והותר, מיין קמפף"כדי לכתב את " פו הדב"או את "
מבוא קצר כוחו של שיר הוא מינימום מילים מקסימום רעיונות. זאת עושה יפה ויסלבה שימבורסקה ז"ל בשירה כף היד. דגש שני בשירה הוא שבאמצעות הידוע לכל היא משתמשת כמעין טון מוביל להראות את הנסתר, ולהעלותו אל פני השטח, בדרך קריאתו של קורא השיר. במילים אחרות, בקמצוץ היא מראה את כל העיסה. במעט היא מכילה את ההרבה. דגש אחר הוא פשטות המילה וויסלבה משתמשת במשפטים ברורים קצרים, מילה פשוטה.
דגש נוסף הוא הדיוק שבשיר. לעניין זה אומר שויסלבה מנסה לדייק את דבריה בשיר זה בהבחנה בין טוב ורע. אך לדעתי שירת המציאות קצת שונה ולכן יש טעם לפגם בדיוק זה, ואראה זאת בהמשך. שגיאה אחרת לטעמי בשיר היא חוסר הרגישות כלפי חלק מהקוראים אשר לא מוכנים להעלות על בדל שפתיהם את זכר הצורר ימח שמו וזכרו, ובוודאי לא את יצירת כפיו השטנית הרוחנית. בוודאי לא בשירה קלאסית לדורות.
אינני יודע עד כמה זה אתי וטקטי כלפי הסופר העומד מנגד: אלן אלכסנדר מילן. נכון שהשניים חייו באותה תקופה נכון. גם שזה כתב את ספרו בהפרש של שלוש שנים מזה אך בכל זאת להעמיד את פו הדוב התמים והטוב מול השטן בהתגלמותו? על כך נדבר ונסביר בהמשך.
בסקירה זו נלך צעד צעד, ובצורה בטוחה. נראה את הטוב שבשיר ואת הלקויים שבו. לפי דעתי כמובן, ואנסה להוכיח זאת הלכה למעשה. לא כאמירה, אלא כעובדות מציאות שאנו חיים בה.
השורות הראשונות עשרים ושבע עצמות, שלושים וחמשה שרירים, קרוב לאלפיים תאי עצבים, יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
מבחינה תוכנית: שורת הפתיח מפתיעה וגורמת לסקרנות הקורא להמשיך הלאה בשיר, היינו מושכת אותו אל השיר וזה יתרון בשירה (הפתיח יכול להרחיק קורא או לקרב אותו). לא שגרתי הוא ששיר מתחיל במספר והמילה "עצמות" מעוררת אסוציאציה לשלד, למוות ואולי להתבוננות פנימית בגוף האדם.
השורה השנייה עולה במספר. מכוונת את הקורא לתחום האנטומי. הסקרנות קיימת אך קיימת אצלו רגיעת מה. זה לא על שלד, אלא על החיים - על הגוף החי! השורה השלישית עולה אל מספר גבוה ביותר ומדברת על תאי עצבים. היחס הוא יחס הפוך בין כמות העצם - 27 במספר והיא גדולה ומסיבית. השריר, 35 במספר, והוא רך יותר אך בכמות גדולה יותר מהעצם. העצבים קטנים ביותר אך בכמות גדולה ביותר מהשריר. הייינו מהעצם הגדולה, דרך השריר הגדול ועד לעצבים הקטנים כאשר מספר העצבים הוא הרב ביותר.
האם יש משמעות למספרים? מבחינה אבסולוטית חד-משמעית לא! מבחינה פרקטית ודאי שכן! והמשמעות היא שיש להם הארה אנטומית לגבי יצירת המנוע. המנוע שהוא מניע את כוחה של היד, הכוחות הנסתרים שדיברתי עליהם במבוא, או הטון המוביל של כף היד, הוא ברובד שני אל הגוף כולו.
רובד שני ה"קולב" של הגוף, היינו השלד, ועליו הכוח שהם השרירים להנעת הגוף כולו, כמכלול אחד ענק (לעומת כף היד) ובמכלול זה תאי העצב. הכח החשמלי המונע מהמחשבה והמחשבה היא הרוח -הנפש. היינו, על-ידי המספרים האלו ויסלבה מעלה בפנינו את גוף האדם על החומר והרוח שבו כיצירה שאת יכולתה היא תציין בשורות הבאות.
זה עומקו של שיר וזה יופיו. כאמור; מינימום מילים מקסימום רעיונות, ואפשרות לעבור מרובד ראשון לשני והלאה.
רובד שלישי: שלד האדם כשלד היקום כולו, היינו ההרים הבקעות התלים ברמת הגולן למשל עליהם נלחמנו וכו. השרירים ככוח המניע את העולם. היינו, בניה הריסה מלחמה ושלום וכו'. העצבים, האימפולסים, הגורמים למנהיגים לנהוג כך, או כך או הרוח המפעמת בלב ובמחשבת האדם לפעול כך וכך בעולם כולו.
הערת ביניים: אגב לפי שקראתי, בגוף האדם כולו 206 עצמות ו-650 שרירים (כמחצית ממשקל הגוף). צאו וחשבו מה הייחס בין עצמות כף היד ושרירי כף היד למכלול כולו. יחס עצמות יוצא כ-13%, יחס שרירים יוצא 5.3%. אין לכך שום משמעות מיוחדת מעבר לציון מסת הכח שבכף היד של האד באמצעות השרירים שלו).
הלאה: "יש בכל כרית של אצבעותינו החמש". מובן ששורה זו מתקשרת ישירות לשורת הכותרת של השיר, אלא שבמקום לכתוב את המלים "יש בכף היד" (ולחזור על שם הכותרת בשיר) בוחרת המשוררת לפרט או לפרק לגורמים את הביטוי "כף היד" לכרית וחמש אצבעות. בדיוק כמו שחילקה את פנימיותה של כף היד לעצמות ושרירים.
גם לכך משמעות של פנים וחוץ. מה שאדם עושה כלפי חוץ ומה שאדם חושב בתוך עצמו. גם מבחינת הצורה יש לכך משמעות, שכן גם הכותרת של השיר (כף היד) היא חיצונית לשיר ותיאור כף היד פנימית לשיר. היא מדברת על חיצוניות כרית כף היד כאשר מזכירה אותה כמכלול, וברישא דברה על הפנימיות שלה: עצמות ושרירים, ודרך אגב מזכירה שממנה יוצאים חמש אצבעותינו כאסוציאציה מתבקשת לאמירה הרווחת בציבור כמו למשל: "עשתי זאת בחמש אצבעותיי". "הדבר נעשה בחמש אצבעות". מעין מטונימיה לאדם - גוף ולנפש (היינו אני עשיתי זאת אך כאילו האצבעות עשו זאת). אך המטונימיה מופיעה בשיר לא רק כפרט אלא ככלל, כי באמצעות כף היד (וזאת נראה להלן) האדם בעצם עושה, בונה, יוצר הורס וכו.. היד כהמחשה למה שהאדם בעצם עושה.
ואני שואל אם חמש האצבעות הן חלק מכף היד, למה להפריד אותן מכף היד, לדבר רק על כף יד, כאשר האצבעות הן חלק אינטגרלי מכף היד? הרי גם באצבעותינו החמש, יש מפרקים יש שרירים.... ואין האצבעות נעות בלא כרית ואין כרית נעה בלא אצבעות! האם היא רואה בכרית כמטפורה לערש העולם והאצבעות הן השלוחות השונות שלו? או שמה הכרית היא מטפורה ללב האדם לרוח למרכז העצבים, והאצבעות הן המבצעות את רצון הרוח?
לפי שיוצא מדבריה: הכרית היא בעלת העצמות והשרירים, והחמש אצבעות, כך מסתבר, הן או משוללות שרירי ועצם או שיש בהן שריר ועצם. היא לא אומרת זאת מפורשות, ואני רואה בכך ליקוי של השיר. טוב היה לא להזכיר את חמשת האצבעות ולכתוב, למשל, "יש בכל כרית של יד" (ולו רק משום שהיא מתייחסת ברישא לעצמות שרירים ועצבים שבכף היד. היינו נותנת את מרכז הכובד התיאורי תוכני של השיר לכרית כף היד, ולא מזכירה שום אצבעות).
הלאה: הרי זה די והותר, כדי לכתב את "מיין קמפף" או את "פו הדב". הכוונה כאן ברורה לכל: כף היד כמטונימיה לאדם, כדמות בונה או הורסת. ויסלבה מנסה להראות את הטוב והרע שבמעשיו של האדם. המעשים השטניים שלו והמעשים התמימים והיפים שלו. בניה והרס, הכאבה ונחמה וכו דבר וניגודו. שחור ולבן. בכף היד הוא יכול לעשות רע או טוב. הפרט המקיש אל הכלל אצלה הוא מתחום הקרוב אליה והיא הכתיבה השירה או הפרוזה. ולכן היא נותנת זאת כדוגמא.
אך לדעתי שלי, ורק שלי, בנקודה זו נופל השיר כולו מכמה אספקטים: א. העמדה של הצורר היטלר עם המיין קמפף שלו מול אלן אלכסנר מילן עם פו הדוב היא צורמנית ואיומה. משתי סיבות; ראשית, זה לא אתי והוגן כלפי אלן אלכסנדר. כך נראה לי, כאשר אני מנסה לדמות את עצמי כדוגמה מוזכר בשיר בשורה תחת שורה עם יגאל עמיר, למשל. סיבה שניה אנשי דור השואה שלנו וגם בני הדור השני כמוני ואחרים שיש בהם רגישות כלפי הצורר הזה ועוזריו, לא היו רוצים לראות את שם יצירת הרוח שלו מונצחת בשיר תרבותי של אחת המשוררות המוערכות בארץ ובעולם. ממש לא. רק להזכיר, אפילו כאשר מוסיקאי מוערך שלנו בא לארץ, הייתה מחאה מחלק מהציבור, לאחר ההתבטאויות הפומביות שלו. וכך לגבי השמעת יצירותיו של ריכארד וגנר. הופעת כנר מפורסם בארץ ואחרים. למשורר/ת צריך להיות איזה שהוא סף של רגישות כלפי הקהל שאליו הוא/ היא כותב/ת. אם ויסלבה רצתה להעמיד את השחור מול הלבן או הרע מול הטוב יכלה לקחת כדוגמה משהו אחר שיכול לזעזע את אמות הספים ולאו-דווקא את מי ששמו וזכרו הוא לדראון עולם. משוררת כמוה בוודאי יכלה למצוא דרך התבטאות הולמת יותר.
נכון ששאלת האומנות מול האדם תמיד עמדה ועוד עומדת לוויכוח; האם יש לקשור בין הדברים. יש אומרים שאומנות היא תוצר של נפש האדם ולכן יש לקשור בין האדם השנוא לאומנות שלו. ויש אומרים האם משום שווגנר היה אנטישמי צריך להחרים את המוזיקה היפה שלו? אלו שאלות לגיטימיות אך כאשר מדובר לא על איש אומנות (נכון, ניסה להיות צייר וגם בכך כשל) אלא על השטן בהתגלמותו, שסיפורו הוא גם שטני, שלא יכול להיות מדגם מייצג לשום דבר, ולהעמיד את ספרו ואותו מאחוריו (בלי שום פרופורציה) מול תמימות ועולם ילדות שווה לכולנו, ילדות, שהיא חלק אינטגרלי מחיינו היומיומיים, זה צורם, זה מרגיז ולכן זה לדעתי מפיל שיר. שיר שהיה יכול להיות אולי טוב יותר.
ב. ויסלבה שימבורסקה מנסה בשיר זה להעמיד שחור מול לבן. ממש כך. אכזריות שטנית תהומית מול תמימות, רכות ועדינות. אך הליקוי בכך הוא בזה שהחיים בדרך כלל לא בנויים כך. ממש לא. הקיצוניות היא בשוליי החיים של בני אדם. ודווקא דרך הביניים היא אשר תופסת את חלק הארי, והרוב בכל שטחי החיים של האדם. אדם בוחר לו דרך לא לפי קריטריונים של טוב מוחלט או רע מוחלט. אלא לפי מה שטוב לו. לפי ראות עיניו אם מחליט להיות גנב זו בחירה אישית שלו וזה מבחינתו טוב כי זה טוב לו! אם חושב להיות צייר גם זה טוב מבחינתו. האמת שמבחן התוצאה הוא הקובע בדיעבד אם בחירתו הייתה טובה או רעה. כך מתנהלים דברים במציאות חיינו, ולא לפי השיר של ויסלבה של טוב מוחלט או רע מוחלט ממש לא!
ג. גם הרע, יש בו לפעמים מן הטוב, וגם בטוב, יש לפעמים מן הרע. הדברים הם לא חד חד ערכיים. ולכן, קיימת סתירה פנימית בדבריה. מצד אחד היא מראה את המורכבות של האדם בצורה מֶטונימית של כף היד. כף היד מורכבת מאלפיים עצבים, מעצמות משרירים, שלא לדבר על כל מכלול הגוף של האדם, ולכן האדם מורכב גם חומרית וגם רוחנית, ואין אדם אחד דומה לרעהו, ולכן קשה לדבר על שחור ולבן, יש לדבר על מורכבות (כמו שהיא מראה על מורכבות כף היד) ולכל היותר על דרך הביניים שהיא הדרך שרוב בני האדם הולכים בה.
היטלריזם הוא מקרה קיצוני בחייה של אומה, ובצמיחה תרבותית של בני אדם. זה היטלר, זה מוסוליני, זה קדאפי, אידי אמין, זה צ'אוצ'סקו וזה ארדואן. אך רוב בני האדם הם לא כאלו. הם יותר נוטים לפו הדוב. הרבה יותר מאשר לקיצוניות אותה ויסלבה שימבורסקה מראה.
האדם הפשוט, הממוצע, הרגיל, לעולם לא בוחר בין רע מוחלט לטוב. ממש לא! ולכן השיר לפי הבנתי, לא מדויק. האדם הרגיל בוחר, כאמור לעיל, בדרך שנראית בעיניו. והתוצאה של סוף הדרך או בנקודות בקרה שבדרך, הן אלו המראות בדיעבד אם הבחירה מצדו הייתה נכונה לפי רוחו או לא. אם הייתה לו אכזבה או לא. גם מדיניות בדרך כל מנוהלת באחריות מסוימת מתוך שיקולי דעת שלפעמים מתבררים כלא נכונים ולפעמים כנכונים.
ד. להעמיד יצירה ספרותית, לכאורה, של מטורף חולה רוח שטן בהתגלמותו, מול יצירה של סופר, איש רוח רגיל לחלוטין היא לא הוגנת, אבסורדית, ולא נכונה. כי אין שום חוט מקשר להשוואה ביניהם חוץ מזה שהם חיו באותה תקופה וכתבו בהפרש של כמה שנים זה מזה את ספריהם. היטלר יימח שמו לא היה סופר. אז איזה מקום יש להעמיד את הגזענות האיומה והרוע השטני של מיין קמפף שלו מול ספריו הלא מעטים של הסופר של פו הדוב, כהדגמה לאדם ובחרת בטוב ולא ברע? להזכיר, איש מאתנו לא בוחר מרצונו ברע המוחלט, אלא פסיכופטים או חולי רוח.
סיכום ניסיתי להראות דרך שירה של ויסלבה שימבורסקה. גם את הפשטות ביופיה של שירה, את השורות הקצרות המוליכות אל שורות ארוכות ארוכות, במחשבת הקורא, רובדי השירה וכו'. עם זאת ניסיתי תוך כדי בחינת הדברים לראות את מידת הדיוק של הדברים והתאמתם למציאות חיי האדם הממוצע. אנשים נורמליים, בדרך כלל, ולא אל הקיצוניות שלהם. ברור לכל מי שקורא את השיר למה שימבורסקה התכוונה ומה ניסתה להראות. זה מאוד ברור ומאוד מדויק מבחינתה שלה.
אלא מאי? השיר שיצא לאוויר העולם, אל מול פני הקורא, שר את שירו שלו. ולי מנגינת השיר אומרת דברים אחרים ממה שהמשוררת לפי ענ"ד התכוונה להם. וזאת ניסיתי להראות לעיל. החיים בנויים אחרת. אנשים מתנהגים אחרת. הקיצוניות אינה מדד משקף. והיטלר אינו מודל של סופר שיכול לעמוד מול סופר תמים שכתב ספר תמים לילדים כמו פו הדב. וגם ספרו השטני, היוצא דופן, לא מתאים לעמוד מול סיפרו של אלן מילן, "פו הדוב". ולכן השיר נופל בדיוק על זה: לא דובים ולא יער. המציאות אחרת. ומה שקרה בשואה תופעת הרשע של היטלר, מוסוליני ואחרים, אינם מדגם מייצג למציאות חיינו, שבדרך כלל עוברת בדרך הביניים לא רע קיצוני ולא טוב קיצוני אלא באמצע.