המאמר שלהלן מבוסס על מאמר שפרסמתי ביום 01.06.2014, כאשר
יאיר לפיד היה שר האוצר ובוגי יעלון היה שר הביטחון. הוויכוח בניהם על תקציב הביטחון ירד לפסים אישיים לא ענייניים. היום הם שותפים...
הוויכוח המתנהל עתה על תקציב חד שנתי או דו-שנתי יסודו בטעות מקצועית מהותית. פרט לכך שהוא ממאיס את העוסקים בדבר על הציבור, מוביל לחוסר אמון כללי בקברניטים ובמערכת שזקוקה לאמון אדיר בימים אלו. הירידה ברמת הדיון לניגוח אישי ופוליטי איננה מוסיפה כבוד ואמון למתדיינים ולמערכת קבלת ההחלטות. ראוי העם שידע כי כל תקציב נדון ברצינות, נשקלים הצרכים, מוגדרות המשימות ומיועדים לכך הכספים הראויים.
תקציב הוא ביטוי למדיניות. תקציב איננו משחק במספרים אלא הגדרה של פעולות. לאחר ששוקלים מה הן הפעולות שמתכננים לבצע, יש לדרג אותן לפי סדרי עדיפות. כל שר חייב להציג בפני מליאת הממשלה מה הן הפעולות שמשרדו מבקש לבצע ועליו להציג את מירב הפעולות כפי מיטב דמיונו ורצון אנשיו. כל פעולה כאמור צריכה לקבל על ידיו דירוג של חשיבות. לאחר הדירוג על האוצר לחשב את העלות של אותן פעולות ולקבוע את התקציב הנדרש לביצוען.
על מליאת הממשלה לדון בפעולות אותן היא מבקשת לקיים, על-פי עדיפויותיה, כי לשם כך היא נבחרה. הממשלה חייבת להציג לציבור מתווה לטווח ארוך שיבטא את מדיניותה ולגזור מהתוכנית הזו את המשמעויות הכספיות לפי היכולת הכלכלית - לטווח הקצר.
כיום מתנהל ויכוח נוקב האם נדרש תקציב לשנה אחת, כשיותר ממחציתה כבר חלף או תקציב עד תום השנה הבאה. המתווכחים הם נתניהו וגנץ שניהם טוענים טיעונים צודקים ועם זאת לא רלוונטיים.
ולמה הכוונה?
המדינה מצויה עתה במשבר כלכלי עמוק שלא ניתן לצפות לאן יתדרדר ומה תהיינה השפעותיו. איש לא יודע מה תהיינה הכנסות הממשלה ומה יהיו מקורות המימון שלה למימון ותיקצוב פעולותיה. ברור כי הפעולות הנדרשות כיום אינן בהכרח אלו שתידרשנה בעתיד. עם זאת לא ברור מתי הפעולות ההכרחיות עתה, תסתיימנה. איש לא יכול לצפות מעבר לטווח הקצר, התקופה הזו מפתיעה מחדש בכל יום, לכן חייבים לבנות מסגרת פעולות לטווח הארוך ולגזור ממנה באופן שוטף תקציבי פעולות ל-3 חודשים בכל פעם - בהתאם לצרכים ולזמינות המשאבים.
למה הדבר דומה?
שריפה גדולה משתוללת. שולחים מכונית כיבוי אחת. ברור לכולם שהיא לא מספיקה. השריפה מתפשטת מצד אחד לעבר שכונת מגורים ומצד שני לעבר חורשה. איפה צריך להשקיע את משאבי הכיבוי המועטים - ברור שלכיוון שכונת המגורים. לכבאים יש תוכנית מצוינת להשתלטות על כל השריפה, אך אין להם מספיק כבאיות. תוך כדי הכיבוי מתרוקנים המים מהמכל של הכבאית. אם לא יהיה מקור למלא אותו - ברור שהתוכנית המצוינת לא תוכל להתקיים והשריפה תשתולל לכל הכיוונים.
ומהמשל לנמשל. מה יעזור תקציב ארוך טווח אם המשבר עדיין מתגלגל ולא ברור לאן יתדרדר ומה המשאבים שיידרשו ומה המשאבים שיעמדו לרשות הפתרון. לכן, גם גנץ - שמעולם לא עסק בתקצוב אלא רק מצד ההוצאה (כרמטכ"ל וגם כשר ביטחון) וגם ראש הממשלה - שהיה גם שר אוצר מספר קדנציות וגם אחראי על כל תקציב המדינה, צריכים להסכים על רצף תקציבי חירום מתקדמים ל-3 חודשים בכל פעם. אין ברירה - אם לכבאית נגמרים המים - הכל הופך לדיבורי סרק. לכן התקציב צריך להיות לא לשנה אחת ולא לשנתיים אלא ל-3 חודשים באופן מתקדם כל הזמן, כנגזרת של תוכנית הפעולה והיכולות הכלכליות.
חשוב להבין כי דיון בתקציב איננו דיון על כסף. כסף הוא התוצאה של הדיון. דיון צריך להיות על פעולות ועל משמעויותיהן. לדוגמה, אם שר הבריאות אומר שאי הוספת מיטות לבתי החולים יגרום למותם של X אנשים ושר התחבורה אומר כי אי-שדרוג מערכות כבישים יגרום למותם של Y אנשים ושר הביטחון אומר כי אי-ביצוע פעילות ביטחונית מסוימת יגרום למותם של Z אנשים - אז הדיון הופך להיות דיון על הצלת חיים ולא על כסף.
תכנון תקציב על בסיס כספי הוא טעות יסודית בהבנת התקצוב. הכסף הוא התוצאה. הזזת מיליוני שקלים מסעיף לסעיף היא פעולה פשוטה אולם חובה להבין מה השלכותיה. כאשר עמדתי בראש גוף מתקצב, ביקשו באחד הדיונים להעביר מתקציב הרווחה לתקציב החינוך. לכאורה פעולה חיובית שנתמכה על-ידי כולם. אני שאלתי כמה נערות תרדנה לזנות וכמה קשישים ימותו בעקבות ההעברה הנ"ל וכשנתקבל המספר המתאים, כולם ביקשו להגדיל את תקציב הרווחה על חשבון החינוך. כלומר כשדובר בכסף המגמה הייתה בכיוון אחד וכשדובר בפעולות המגמה התהפכה.
אין חכם אחד בעולם שיודע להגיד היום מה יהיה בעוד 6 חודשים, קל וחומר בעוד שנה, לכן - נתניהו וגנץ - הגדירו עכשיו מספר פעולות הכרחיות להגנה מפני הנגיף, לפתרון מידי לנפגעי המשבר הכלכלי, לתוכנית להנעת המשק במהירות קדימה וכל השאר לא חיוני בזמן הזה. תקצבו את הנדרש ל-3 חודשים הקרובים ותתקדמו עם התקציב בכל חודש קדימה.
