אף פעם לא הייתי גיבור גדול. כלומר רציתי. לא פעם, אחרי סדרה טובה של טובים נגד רעים או עוד סרט של ברוס לי, דמיינתי את עצמי נלחם נגד הרעים עם מיומנויות לחימה שלא היו מביישות אף אחד. אפילו סרט כמו קרטה קיד עשה עליי רושם עוד כמה שנים לאחר מכן. בכל זאת מדובר בילד בן גילי שנלחם נגד כל הילדים בכיתה ובסוף מנצח, וגם זוכה במלכת הכיתה שכל ימיה חיפשה נער רגיש וביישן. שלא נדבר על סרט הודי שבהחלט יודע לביים איך זה שתמיד הטובים מנצחים בסוף, בתוספת מכות בצילום כפול ועגלות של ירקות שתמיד מתפזרות לכל עבר. אני תמיד נשארתי לחשוב מה על אותו בעל דוכן מסכן שהכל התפזר לו. מי עוזר לו לאסוף את כל זה? ואיך שהוא היה לבוש, הוא לא היה פחות מסכן מכוכבת הסרט שהרגע גנבו לה את התיק.
גיבור או לא, היו לי כמה בעיות קטנות לגבי זה. לא הייתה לי שום מיומנות לחימה. בהורדות ידיים נשארתי תמיד לסבב הראשון, כדי שהחזקים יותר יוכיחו עליי שלא כדאי להתעסק איתם. לא הייתי שרירן ולא היו לי קוביות בבטן. גם התמחות בענף ספורט מיוחד לא הייתה לי. כדורגל, כדורסל, ריצה קפיצה. ממש לא אני. ידעתי קצת שחמט אבל כשהגעתי לצבא ופגשתי בשמירות הארוכות את המגזר הרוסי, הבנתי ששחמט זה לא מה שחשבתי. לא פעם נתקלתי בילדים אלימים שאיימו לחכות לי בשער מחוץ לבית הספר. לא תמיד הייתה להם סיבה לחפש אותי, אבל כמו בהורדת ידיים חזקים רוצים להוכיח את חוזקתם בעיקר על חלשים. אני מצידי עשיתי מה שידעתי לעשות הכי טוב, וזה לצאת מהשער האחורי בלי שיראו אותי. מאז חלפו הימים וברוך השם אף אחד כבר לא מחכה לי מחוץ לשער. חוץ מוועד הבית. חלק מאלו שחיכו לי אז, דווקא מתפללים איתי היום, ואני בספק אם הם זוכרים אותי מאז. אולי עדיף שכך. אני מצידי, בהיעדר יתרונות אחרים אימצתי את שיטתו של מנהיגה הדגול של הודו - מהטמה גנדי. בלי אלימות. כאילו שיש לי ברירה אחרת.
אבל הקורונה הזו הביאה אותי למקומות שגם אני לא האמנתי שאגיע אליהם. כך מצאתי את עצמי, גיבור מול קורונה עולמית, מדרים לעיר אילת לפני כחודש יחד עם עוד אלפי ישראלים. מנצל את התו הסגול ואת תו הזהב שקיבלתי מהעבודה של אשתי, ויורד עטוי מסיכה יחד עם בנותיי לנופש בזמן שכל המדינה מדברת על סגר או הסגר. ובכן, אילת היא עיר אהובה עליי. הן בשל העובדה שכביסה ממוצעת שם מתייבשת בתוך חצי שעה, והן בשל העובדה שאין שם מע"מ שזה לא אומר בהכרח שזול יותר, אבל אין כמו התחושה הזו שאתה דופק ככה מערכת שלימה. עכשיו זה כפול - גם מע"מ וגם קורונה. יצאנו לדרך ובכל חמש דקות נשאלתי את השאלה הפשוטה - "אבא, מתי מגיעים"? בהתחלה הסברתי כמו הורה טוב, ואז קיצרתי כמו הורה מתקדם, ולבסוף זו הייתה מרתי שפסקה - "מי שתשאל זאת שוב חוזרת לבית". מכאן כבר קיבלתי שקט. אומנם מתוח אבל זה היה עדיף לכולנו. גם אני כבר לא שאלתי מתי מגיעים מחשש שאחזור הביתה.
עצרנו בדרך ביוטבתה וגילינו שארוחת צהריים לילדים עולה בערך כמו ארוחת צהריים של מבוגרים, רק עם יותר קטשופ והרבה שניצל שהקשר בינו לבין עוף הוא מקרי בהחלט. איך קרה אצלנו שארוחת צהריים לילדים היא הדבר הכי פחות מומלץ לילדים? לא הבנתי. בכל מקרה סיימנו והדרמנו למלון שלנו. בהעדר חניה נעצרתי בכניסה למלון ופרקתי את התיקים הרבים (תיק לכל ילד ועוד חמישה לגיבוי) לעגלת המשא של המלון. עכשיו תראו, כבר שנים שאני נעזר בעגלות האלו ומישהו צריך לעשות איתן סדר. וזה לא משנה באיזה מלון יוקרתי מדובר העגלות האלו הן העגלות ש - איך אפשר לקרוא בלשון המעטה - ממש עגלות. מכירים את הרגע הזה שאתם מגיעים לסופר ומנסים לחסוך חמישה שקלים ולכן אתם לוקחים את העגלה שנמצאת בצד ומרגישים שהנה הצלחתם נגד כולם? ואז אתם נכנסים איתה לסופר ומגלים שהיא עושה הכל חוץ מלזוז בקו ישר. ואז ההתלבטות הזו האם להישאר איתה או להחליף בעגלה אחרת. ואתם נשארים ועל הדרך מקבלים פריצת דיסק. אז זה בדיוק המצב עם העגלות של המלון.
חוץ מזה, הרי זה כל העניין של עגלת מלון - היא צריכה להכיל תיקים. אז מה העניין לבנות אותה פתוחה ככה שכל התיקים נופלים מהצד? והבעיה היותר גדולה היא, כשיוצאים מהמלון ומנסים לשים עליה איזה עשרים שקיות סופר פארם שבדרך למעלית נופלות אחת אחת תוך כדי שהשקית נקרעת. מה לוקחים ומה משאירים מאחור? ואז השומר בלובי מבקש ממני להשאיר תעודה כדי להחזיר לו אותה. מה האינטרס שלי לקחת עגלה כזו בדיוק? מה אני אמור להרוויח ממנה אם להעביר שני תיקים וחמש שקיות לוקח לי כבר שעה. ולאן בדיוק אני מכניס אותה? בכל מקרה עבדנו את שלב העגלה והרישום ושמנו פעמינו לכיוון החדר, יותר נכון מרתי ובנותיי עשו דרכם לחדר בעוד שאני נלחמתי עם העגלה במסדרון עדיין.
שתי דקות אחרי, כבר רצנו לחדר האוכל. מלון זה בעיקר אוכל בשביל ישראלי כמוני. שם בחדר האוכל ראיתי עוד יתרון לתקופת הקורונה. לא עוד צלחות עמוסות כל טוב לכל שולחן, ולא עוד עשרות צלחות של קינוחים, סלטים, בשרים ודגים והכל כפול שלוש. הטבחים מחלקים לך את מה שאתה רוצה ובכמות קטנה. תרצה עוד תבוא. ככה למדנו שיעור גם על צניעות, על חוסר בזבוז. וכך למדו הבנות שלי למדו איך להתנהל בתור הישראלי. לשים לב שלא עוקפים אותם, לדעת לבקש את מה שהן צריכות. לומר תודה כמו שצריך, ולהביא את הצלחת עד השולחן במצב שלם. לגבי הסעיף האחרון יש בהחלט עוד מה לעשות. אולי עגלה שתעזור?