אני מבקש לספר קצת על עצמי. נולדתי וגדלתי בנהריים כי אבי עבד בתחנת הכוח שם. ברחנו ב-47 והגענו למושבה הגרמנית בחיפה. התגוררנו בבית אבן שהיה 'רכוש-נטוש'. בחצר היה מבנה מוסך שאימא שלי הכשירה למגורים עבור דודה (אח של סבא) ומשפחתו שהגיעו מהשואה. בגיל 15 אימא שלי עזבה את בית אביה בגוריי, נערה שאמה מתה כשהייתה בת עשר. מלאכי שרת נשאו את אמי להכשרה ב'קיבוץ' ליד ורשה, משם עלתה לארץ ב-1937 בגיל 17.
הפעטער, דודה של אמי, ניגש מיד למלאכה ובעזרת שני בניו, אחד מהם נשוי, שיפץ והרחיב את המוסך והתקין למשפחה מקלט חם. 'הדודה', אשתו, דברה אך ורק יידיש, סירבה ללמוד עברית. הפעטער בנה לעצמו פינה גם בבית-כנסת שהקים במחנה עולים סמוך ששוכן במחנה צבאי נטוש של הצבא הבריטי. בניה של המשפחה מצד אמא, שנטבחו, היו תלמידי חכמים. בצד של אבא, שהפך בארץ לבולשביק עצבני, היו רבנים ודיינים. גם הם נותרו מאחור. למדתי אז בבית חינוך ג' הצמוד לתחנה המרכזית של אג"ד שהפכה לבית חרושת ששריין אוטובוסים ומשאיות למלחמה. כשנודע על מותו של סטלין הוצאו כל התלמידים לחצר הגדולה והמנהל הודיע בצער על מותו. מאור גדול כבה, הוא אמר ובכה. המנהל עשה שנה וחצי ביערות עם הפרטיזנים של סטלין. באותם ימים גם הפעטער הודה שהוא חב את חייו ל'בולשביקים-יימח-שמם'...
במוצאי שבת היו מתאספים אצל הפעטער בני משפחה רחוקים וקרובים ששטחו את מסכת הייסורים שעברו. חלק מרכזי בפגישות הוקדש לברור, לניפוי ולליקוט רמזים לעקבותיהם של קרובים שנעלמו ונדמו. 'הדודה' הייתה מכניסה אותי פנימה, לכיוון החדרון האחורי ששימש לשינה, ושם הושיטה לי פלח עוגה עצום ואמרה בלחש-יידיש, שב בשקט, תאכל בפה נעול, רק תקשיב. אולי תלמד, לא תהיה סתם טמבל. כך, בגיל שש ידעתי על השואה בגוף ראשון. כלומר, נגעתי בגוף האנשים האלה, ספגתי את האימה הנוראה שבצבצה מפצע שותת דם. אמא-שלי נכנסה דומעת לפעטער ואמרה לו, הילד לא ישן בלילה הוא גדל ילד-שואה. הוא נאנח וביקש מ'הדודה', אל תכניסי אותו - זו לא הגלות שלו. ו'הדודה' התנצלה ואמרה לאימא, הוא הרי לא מדבר יידיש. כשהוא בא אני נותנת לו לעקאח, טיפת יין. זה הכל. זה המבוא לסיפור.
אני עובר לדרום-אפריקה לאחר שהשלטון עבר בשלום לידי השחורים. התקיימה אזכרה חגיגית לרבי מלובאוויץ'. כידוע הרבי הרגיע את היהודים והצהיר שהשלטון יעבור בשלום ואיש לא ייפגע. יהודים חילונים ברחו לאוסטרליה וכעבור שנתיים חזרו בבושת פנים. אותה שנה הגיע לטקס ביוהנסבורג הרב הנכבד מאיר לאו, מי שהיה הרב הראשי לישראל, שספרו "אל תשלח ידך אל הנער" היכה אותי בתדהמה. הגיעו ניצולים רבים, חסידי חב"ד, מכל רחבי העולם שרצו לראות ולשמוע מה הרב לאו מספר על הרבי. גם אני וחברי אבי, יליד ירושלים ממוצא ספרדי שחזר כמוני בתשובה, הצמיח זקן עבות והצטרף לחב"ד, באנו לכבד את זכרו של היהודי הענק, דמות מופת של מנהיג יהודי רב מעשה ותושייה, אוקיינוס של אהבה ומסירות ליהודים ויהדות. כשנכדתי הקטנה הופיעה לראשונה בביתו היא ניצבה לפני תמונתו הגדולה של הרבי בכניסה, תמונה שצולמה שנה לפני שהלך מאתנו. בתי, אמה, שאלה אותה: את יודעת מי האיש הזה? בטח, אמרה הילדה בת החמש, זה אבי כשהיה צעיר...
עכשיו ניצבנו בתוך קהל גדול שהתאסף ברחבת בית המלון המפואר. מאחורי שוחחו שני זקנים ביידיש שהרטיטה אותי. בלי להבין או להרגיש פניתי לאחור, עיני דומעות, פלטתי כמעט-יבבה, לחשתי ביידיש, פעטער, איפה אתה? האיש נעץ בי עיניים כחולות עזות בתוך דף פנים מקומט, הוא גיחך והיידיש שלו שוב התסיסה אותי - עדיין בבוכנוואלד, ילד. אבי, לוחם סיירת בעברו הצבאי, מי שהשתתף במבצע אנטבה, נפעם מהתרגשותי ושאל: מה הוא אומר לך, מה אתה אומר לו, מה פתאום בוכנוואלד? האיש אומר, הסברתי, שבא לפה ישירות מבוכנוואלד. זה המחנה של הרב לאו. הסתכלתי לתוך עיניו של אבי והוספתי, תאמין לי, אני לא יודע אם הוא חי או מת... ראיתי את הפעטער מתנדנד בפינת ה-18 שלו.
אבי פנה לאיש הזקן ושאל באנגלית, אדוני ניצול שואה, יש לך מספר על היד? האיש הושיט קדימה את ידו ואבי נרתע. מה הצוציק הזה רוצה ממני? הוא שאל אותי ואבי בהה לעברו, לא מבין. עכשיו חשף את זרועו המסורגת בגידים בולטים ונימי דם כחולים ואדומים. ידו של אבי נאחזה בי ונשמתו נעתקה. הוא צנח ונפל. אחזתי בו ושני חסידי חב"ד הושיטו יד תומכת. הזקן משך בכתפיו וחייך אלי והנהן. אתה היית שם, הוא אמר וצחק. הרב לאו, ילד יהודי שנישא בשק על כתפי אחיו הגיבור, כחכח לתוך המיקרופון ועמד לשאת דברים. מה קרה לך, אבי? הוא נשם עמוק ולגם מים מבקבוק שהוגש לו. אני לא מבין, ראיתי את המספר קופץ לי בפנים והכל הסתבך. זו הפעם הראשונה שאני רואה את זה...
איך קפץ לי הסיפור הזה, למה אני מספר אותו? אתמול התפרסמה החלטת בג"ץ שאין להרוס בתי מחבלים הרוצחים יהודים בא"י. הדגש הוא על - ארץ ישראל. בארצנו שלנו הפכנו ללהקת מעודדות כאילו במשחק בינלאומי של קבוצות זרות. זה התחיל ב'קורבנות השלום', עבר להסברו של הנשיא - שבני עמו בחרו בדרך הטרור. עכשיו הם הופכים את המחבל הערבי ל'בן-סורר'. למה סורר? הרוצח הקנאי הלך בעקבות גיבורי דורו השאהידים, דבק בערכים הנעלים של בני עמו - לרצוח יהודים, לסלק אותם מעל אדמת פלשתינה הערבית, לחבל בכל דבר שבסיסו יהודי. מה פה סורר ובעיני מי? רוצים בן סורר? בבקשה: אחד שנשאל, איזה סיפור תנכי לא אהבת במיוחד? והוא ענה: את 'מגילת אסתר' אני הכי שונא. עד היום לא הצלחתי להבין למה שמחה ליהודים חייבת להיות כרוכה בפוגרום לגויים. יוסי שריד.
כן, אנחנו מרגישים גם פה אשמים, כמו בכל גולה-דוויה. ולכן תבוא מכה ועוד מכה כי תחושת אשמה גוררת מכה, המקלה לרגע על עומס תנועת האשמה - וחוזר חלילה. הריטואל הזה עובד בשבילנו כבר אלפים שנה. אבל למה גם פה?
