העימות בין
רביב דרוקר ל
עמית סגל הוא מעניין. יש בו כדי להאיר את המצב הקשה של העיתונות ושל התקשורת שלנו בימים אלה.
שניים מהעיתונאים הבולטים והטובים שלנו, הכוכבים של ערוצי השידור המרכזיים, שמלווים שנים רבות את הפוליטיקה ואת התקשורת ובקיאים בה יותר מכל אחד אחר, מנהלים ויכוח פומבי עצוב. לדיון הצטרפו בימים האחרונים עיתונאים נוספים, והוא מחריף והולך. עצוב לא בגלל שאסור להתווכח או לחלוק זה על זה. אדרבה, הדיון בין השניים יכול היה להיות מרתק, מעמיק ולגעת בשורשי הפער האידיאולוגי והמקצועי ביניהם. אבל הויכוח, כדרכם של דיונים בטוויטר, נעצר בשלב הילדותי: אתה שקרן. לא, אתה צבוע. לא, אתה. הויכוח הוא על עובדות. על דרך ההצגה שלהן, על שיקולי עריכה, על סדרי עדיפות, ובעצם על הגינות עיתונאית ואתיקה מקצועית. השניים מנסרים את הענף עליו הם יושבים.
עוד יותר עצוב לקרוא את התגובות. החיילים בשורה מתייצבים, אלה מאחורי זה, ואלה מאחורי השני. לפי המחנות הפוליטיים. מהדהדים את הדברים של העיתונאי "שלהם" התותח, ורומסים את השני, השקרן, הצבוע, הפוליטיקאי.
בפרפרזה על האמירה: "שכחו להיות יהודים", נראה שהשניים, וכולנו שכחנו שהעיתונאים הם בצד אחד, באותו צד. בצד של הציבור הרחב, של האמת, של הדיוק בעובדות, של הסיפור האמיתי, של תיווך המציאות. בלי זה אין לתקשורת יכולת לבצע את תפקידה.
העיתונות החוקרת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. והיא עומדת תמיד מול השלטון ומול בעלי ההון, הכוח והשררה, כדי לבקר, לחשוף מחדלים, לדרוש שקיפות, אחריות, ניהול תקין. ולא משנה האם השלטון קרוב או רחוק מדעותיך האישיות. טבעי שלעיתונאי יש גם דעה אישית, פוליטית, ערכית, אידיאולוגית. אבל המחויבות הראשית והעיקרית שלו היא לעובדות ולסיפור העיתונאי החשוב והמעניין, הראוי לחשיפה.
במילוי התפקיד הזה יש הבדל מהותי בין סגל לדרוקר. דרוקר הוא עיתונאי בעל דעה פוליטית גלויה. הוא כבר הוכיח שהוא מבקר נוקב של כל ראש ממשלה, כל שלטון, והביא לא פעם סיפורים קשים הפוגעים גם באישים בולטים במחנה שהוא לכאורה קרוב לליבו. דרוקר הוא קודם כל עיתונאי ואחר-כך בעל דעה, פובליציסט, פרשן, המשלב את עמדתו ודעתו בעשייה המקצועית שלו. מטרתו היא הסקופ והחשיפה. זוהי מטרה עיתונאית.
סגל מצטייר במהלך השנים כמי שבא לא רק לפעול בתקשורת, לחשוף, להביא סיפור ולפרשן, אלא גם לשנות את התקשורת. כאדם אידיאולוגי, בעל משנה סדורה, הוא בא להשפיע ולקדם את עמדותיו ודעותיו דרך התקשורת, ולשנות את מה שהוא מאמין ובטוח שמאפיין את התקשורת, כלומר: ההטיה הליברלית השמאלית של התקשורת. גם אם היה צדק בדברים כאשר סגל התחיל את הקריירה שלו, הרי זהו תפקיד פוליטי ומטרה פוליטית. הוא פועל בתקשורת כמייצג של מגזר, עמדה, מחנה פוליטי, כמי שבא לתקן עוולה של שנים.
כמי שבא לתקן עוולה אחת, הוא וחבריו בעלי העמדה הימנית, עברו מזמן לקצה השני, והם מגשימים בפעולתם בתקשורת עוולה אחרת. הם שמים את העמדה והדעה לפני העבודה העיתונאית. הם כל כך רוצים "לתקן" את התקשורת השמאלנית, שהם מסרבים לראות שהיא כבר מזמן לא כזאת שמאלנית, להפך.
כך שמצד אחד יש שורה של עיתונאים, שבאו לתקן את העוול, והם מציגים בגלוי את עמדותיהם הימניות והתומכות בממשלה, ומצד שני... אין בעצם צד שני, כי שאר התקשורת, למעט חריגים מעטים, לא מציגה בגלוי עמדות שמאליות, לא מתגאה בהן, ולא מנפנפת בהם. בצד השני יש עיתונאים שמנסים לבצע את תפקידם, להביא את הסיפור, ללא משוא פנים. התוצאה היא הטיה ימנית, לטובת הממשלה, וגם ירידה גדולה באמון הציבור בעיתונאים שנתפסים יותר ויותר כפוליטיקאים ולא כאנשי מקצוע בלתי תלויים.
מי שניצח כבר מזמן זה עמית סגל וחבריו. דרוקר נשלח לעשות כתבה על כדורסל, לעסוק בנושאים פחות פוליטיים, ומופיע פחות על המסך. ואילו סגל יושב בזירה המרכזית, הבולטת והחשובה ביותר בתקשורת שלנו, וזוכה לזמן מסך בלתי מוגבל ולמעמד על כפרשן הפוליטי המוביל בישראל, עם עוקבים ומעריצים במספרים גדולים יותר מכל עיתונאי אחר.
הגיע הזמן שנרפה מהעימות הזה. בתקשורת יש היום ייצוג נכבד ומשמעותי לאנשי ימין, והם יכולים להפסיק לתפקד כפוליטיקאים, ולחזור לעבודה עיתונאית, בשרות זכות הציבור לדעת. כולנו נרוויח מזה.
