שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, אלה שתי המלים הראשונות בפרשת השבוע שהיא הראשונה בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות (דברים טז): [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. הפשט ברור וזה מובן, לצורך קיומה התקין של חברה אנושית חייבת להתקיים מערכת משפטית מסודרת, אבל מיד בהמשך באה הוראת תפעול לכאורה תמוהה, שלא לומר מיותרת: [יט] לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. זה אומר שהשופטים והשוטרים חשודים מראש שיטו משפט, יכירו פנים ויקחו שוחד? כן, אבל לא רק השופטים והשוטרים, ההוראה הזאת מכוונת לכל אחד ואחת מאיתנו.
נשים לב שמרבית הפעלים בשני הפסוקים הנ"ל הם בלשון יחיד; תתן לך, נותן לך, לא תטה, לא תכיר, לא תקח, אלה הוראות שמכוונות לכל אחד ואחת מאיתנו, לא רק לשופטים ושוטרים. גם ההמשך הוא באותו כיוון: [כ] צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. מכיוון שהפשט הוא שמדובר בהקמת מערכת משפטית כנ"ל, אפשר לטעון שההוראות בפסוקים אלו מכוונות לכל שופט יחיד, וזה בלי ספק נכון, אבל הכלל הוא שהתורה מדברת אל כל יהודי באשר הוא, לא רק לנושאי תפקיד רשמי. חז"ל אומרים שאמנם מכאן למדים את המצווה למנות שופטים ושוטרים בכל עיר של יהודים אבל גם שכל יהודי חייב להיות שופט ושוטר ביחס לעצמו.
ספר החינוך מונה ארבעים מצוות בפרשה, רובן מצוות המוטלות על כל יהודי ומהן מצוות המוטלות על היחיד, כגון מצוות שרק המלך חייב בהן. בתורה בכלל יש הרבה יותר מצוות, שש מאות ושלוש עשרה, והשאלה היא בשביל מה צריכים כל כך הרבה? בשביל מה בכלל צריכים מצוות? מדוע לא לסמוך על הטבע הטוב של האנשים, מדוע למשל לצוות על השופט לשפוט בצדק? הרי לכאורה עצם הציווי מעיד שחושדים בו בעניין זה, הלא כן? מלמדת אותנו התורה שכל אחד הוא חשוד לא מכיוון שהוא רע או שהוא רוצה לחטוא, אלא מכיוון שזה הטבע האנושי, שדעתו נוטה לקרב את הדומה לו ולהרחיק את השונה ממנו. זה נכון לכל אחד מאיתנו כולל גם לאלה שקיבלו מינוי רשמי להיות שופטים.
האדם והעץ בשבועות האחרונים ועד גם בימים האחרונים אנחנו עדים לאובדן אמון הולך וגובר במערכת המשפטית בפרט ובמערכת האכיפה בכלל. האם מדובר באנשים רעים או שקיבלו מינוי לא מתאים? לא בהכרח, הם ודאי לא חושבים כך על עצמם. הם בטוחים בלי ספק שהם טובים ומתאימים, זה רק אנחנו שלא מבינים אותם. פרשת השבוע מבהירה לנו מהיכן נובע הפער הזה בין הערכתם העצמית ובין ההערכה שלנו אותם ואת תפקודם, זה הפער שבין הדעת האנושית הגמישה ולכן משתנה בהכרח לפי הנסיבות ובין הדעת העליונה המוצגת בפרשת השבוע. שכן התכלית של כל ההוראות/המצוות בפרשה ובתורה בכלל נתונה במלים האחרונות בפרשה: כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה'.
הדעת העליונה אינה משתנה אבל היא לגמרי מודעת לחולשות האנושיות ומציעה הגנות מפניהן, זה מה שעושה התורה בכלל ובפרט בפרשת השבוע לכל אורכה. נתבונן בכמה הוראות לדוגמה: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, הרבה פירושים נכתבו על הצירוף הזה, מדוע פעמיים צדק ומדוע צריך לרדוף אחריו. לענייננו נביא במילים שלנו את פירוש הרמב"ן שמצטט מ'ספר הבהיר': הצדק הראשון מתייחס (לדעת, כלומר) לצדק האלקי שאליו צריך לשאוף ולהתאים את עצמנו. הצדק השני מתייחס לדעת האנושית שממנה נגזר הצדק האנושי שמטבעו הוא נוטה להשתנות ככל שצוברים ניסיון ומידע. לכן צריך לרדוף, פירושו לחתור לתיאום עם הצדק האלוקי. ואת זה עושים על-ידי העמקת ההתבוננות בהוראות התורה.
במילים אחרות, שורש השורשים של כל התופעות הקשות אצלנו, מהתגברות האנרכיה ועד פריצה מוחלטת של גבולות המוסר (גם האנושי) הוא הניתוק מתורת אמת שהיא תורת חיים. זה מה שהתורה מדגישה שרדיפת הצדק היא לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ. וזה גם הסבר אפשרי לביטוי מוזר לכאורה המופיע בפרשה (פרק כ, יט): כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה. במה דומה האדם לעץ השדה? ידוע שגם העץ הכי גדול ויפה, אם ינותק מהאדמה שהיא מקור חיותו, לא ישרוד. אפשר להאריך את חייו באופן מלאכותי לכמה זמן, אבל כדי לחיות באמת הוא חייב להישאר מחובר לאדמה. וזה גם מה שמאפיין אותנו, כדי לחיות באמת אנחנו חייבים להיות מחוברים לתורה שהיא מקור חיותנו, ולהעמיק בה שורשים כמו העץ באדמה.
וכאמור, ההוראות האלה מכוונות לכל יהודי באשר הוא, לשמור על החיבור לשורשים ולהתאמץ להעמיק אותם. וכמובן גם ההוראה צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף מכוונת לכל אחד מאיתנו. לשפוט את הזולת בצדק זה אומר להתייחס אליו ולדון אותו כפי שהייתי רוצה שיתייחסו אלי וידונו אותי. זה לא תמיד קל לביצוע, לכן אומרת התורה שיש לרדוף אחרי הצדק. ובכך יתקיים בנו בע"ה הפסוק: רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד, יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד.