שמעתי שבחים רבים לרוני גמזו. הוא מתעמק בפרטים ולא חפפן; נאבק על דעתו ולא מוותר לאחרים ולעצמו; אומנם ריכוזי מדי אבל בעל יכולת ביצוע גבוהה. רשמתי לפניי. אך על גמזו לזכור את המשל המעולה של משה (בוגי) יעלון כי במקום בו שורצים נחשים ארסיים יש ללכת בנעליים גבוהות. גמזו נמצא במתחם של הפוליטיקאים מהממשלה. עליו לנעול נעליים גבוהות.
הממשלה הזאת מתאפיינת בהעדפת עצמה על פני האומה. המקרים הבולטים הם הסודות של ביבי אשר הסתיר מצה"ל, לא פחות ולא יותר, שהסכים לצוללות המצריות הנבנות בגרמניה, ונתן בקריצת עין היתר למכור מטוסי חמקן לאיחוד האמירויות.
בסך-הכל העדיף את טובתו האישית על האינטרס הלאומי. לא על עצם עמדתו אלא על עקיפת החובה לקיים דיון יסודי ומעמיק ומחייב בקבינט ובוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. העדפת הפוליטיקאי על האומה היא דפוס הפעולה של הממשלה.
אבל זה רק קצה הקרחון. אפילו יריב לוין יכול אולי להבין כי במדינה מתוקנת ראוי לקיים ועדה נקיית כפיים, שתבחן אם מועמד לפרקליט מדינה ולמפכ"ל ראוי לשאת בתואר. אבל ביבי, שהוא כבר נאשם בפלילים, רוצה לבטל את הוועדה או לשנותה. אז לולא אבי ניסנקורן, שמייד חטף מאנשי הליכוד תיק כלשהו, העומד לפי שעה על המשמר, זה כבר היה קורה.
וגם זאב אלקין מבין שאמיר אוחנה הוא באמת "עבד נרצע" של המשפחה ברחוב בלפור, ושמינוי פרקליט מדינה נגד דעת היועץ המשפטי הוא עוול למדינה עצמה, אבל לא יתבטא. וכולם מבינים שרדיפת פרקליטה מעולה כליאת בן-ארי נועדה לשבש את המשפט נגד ביבי והיא חמורה מכל דבר ביקורת שניתן לייחס לה, וכל קרנפי הליכוד שומרים על דממת אלחוט.
וכך עלול לקרות גם לרוני גמזו. הפוליטיקאים בשחיתותם דחו את הצעת "הרמזור" שלו לא מפני שהיא ראויה או לא אלא מפני שיש להם אינטרס פוליטי. מפני שביבי צריך לקנות את רצונם הטוב של יעקב ליצמן והחרדים, ולעזאזל עם המשק הלאומי ועם הסגר הנחוץ או לא נחוץ.
אולי ראוי לפרופסור גמזו לזכור סיפור מעשה שאירע לפרקליט הנודע אמנון גולדנברג המנוח, איש משכיל מאוד עם שורשים בריאים מחדרה משנות היער והאקליפטוסים: פעם בא אליו לקוח ושטח בפניו את כל האפשרויות שיאמר במשטרה או בבית המשפט. גולדנברג האזין ובדרכו הנסיכית השיב לו: "אדוני, אמירת אמת היא גם אופציה". על משקל זה אני מבקש להזכיר לממונה על המלחמה בקורונה: התפטרות היא גם אופציה. גם זו לטובה. גמזו לטובה.
