הפערים הגדולים בין מרכז לפריפריה אופייניים לכל מדינות העולם. בבריטניה ובצרפת, לדוגמה, כחמישית מהאוכלוסייה מרוכזת סביב המטרופולינים של לונדון ופריז, ובארצות הברית, אם נשקלל את כלל התושבים המתגוררים במטרופולינים של וושינגטון-פילדלפיה, ניו-יורק-בוסטון בחוף המזרחי, שיקגו במערב התיכון ולוס אנג'לס-סן פרנסיסקו בקליפורניה, נגיע לכרבע מהאוכלוסייה ולרוב אלה הממוקמים בחתך סוציו-אקונומי גבוה.
ישראל, מבחינה זו, אינה שונה בעליל. העובדה שרוב התושבים בחרו על פני השנים להתרכז באזור הביקוש, במטרפולונים הגדולים של גוש-דן, ובמידה פחותה באלה של חיפה וירושלים, לא הייתה מפתיעה כלל ועיקר. מאז המהפיכה התעשייתית של המאה ה-19, הנטייה המובהקת של בני-האדם, ומבחינה זו הישראלים אינם שונים, הינה להתרכז היכן שיש מקומות עבודה, קניות, בילוי, חברים והרבה "אקשן" בכלל.
לכן, לא הצליחו מקבלי ההחלטות בממשלות ישראל ובכלל, לגרום לאוכלוסיות חזקות, ובכלל, לעבור מהמרכז לפריפריה, זאת למרות השקעות נכבדות שהיו על פני 72 שנות המדינה, הן בבניית עשרות ערי פיתוח בפריפריה, ובמיוחד בגליל ובנגב, הן השקעות בתשתיות והן בהקמת מתחמי תעסוקה. בסופו של יום, סטטיסטית, אחוז המתגוררים בפריפריה לא עלה, לא כל שכן, הפערים הסוציו-אקונומיים המשמעותיים בינה לבין המרכז, שרק התרחבו והלכו.
כיום, דווקא בעידן הקורונה, זוהי שעת כושר יוצאת מן הכלל לשבור את הפרדיגמה של "מרכז עשיר" מול "פריפריה ענייה". העובדה שמיליוני ישראלים נרתעים, בצדק או שלא בצדק, מלהצטופף בערים הסואנות שבמרכז הארץ, מחשש להדבק בקורונה, מאפשרת למקבלי ההחלטות חשיבה מחודשת לגבי קידום פיתוח הפריפריה.
חשיבה זו, אדגיש, חייבת להיות שונה מהתפיסה הקונבנציונלית ה"כמותית" ולשים דגש דווקא על נושא האיכות, שרק הוא עשוי לייצר את שובר השוויון המיוחל.
ראשית, לא לחשוש מלהעניק עדיפות לאקדמאים ולבעלי מקצועות נדרשים דוגמת אנשי היי-טק, מהנדסים, מורים וכו'. תפיסה זו הייתה מקובלת בשנות ה-80 של המאה שעברה, הצליחה במידה לא מבוטלת להביא אלפי מקצועות נדרשים לפריפריה, שקיבלו תיעדוף בשכר, הקלות במס הכנסה, מענקים וכו', אולם למרבה הצער מקבלי ההחלטות לא התמידו בתפיסה זו, אולי משום שחששו תדמיתית מ"איפה ואיפה", מה שבסופו של דבר גרם לחלק נכבד מאותם אקדמאים לנצל את הזכויות שהוענקו להם ובהמשך לחזור למרכז הארץ.
שנית, במקום התפיסה של "הרבה אזורי תעסוקה קטנים" כפי שיש כיום, יש מקום לפתח אסטרטגית שני מתחמים עתירי טכנולוגיה גדולים, אחד בגליל והשני בנגב, כשכל אחד יכיל עם השלמתו מיליוני מטרים רבועים ויוכל לייצר מקומות עבודה איכותיים לרבבות ואפילו מאות אלפי בעלי מקצועות נדרשים. אין ספק שהשילוב של מקומות עבודה כאלה, עם הנחות ומענקים משמעותיים למי שיבחר להתגורר בפריפריה, שלא לדבר על מחירי הדיור הנמוכים לאין שיעור, יצרו תנועה לכיוון הפריפריה.
שלישית, פיתוח תחבורה ציבורית אלטרנטיבית איכותית, בין המרכז לבין הפריפריה, ובתוך הפריפריה, זאת במקביל לפיתוח הכבישים שנעשה כבר היום. לדוגמה, אם יאריכו את קווי הרכבת הקיימים בגליל בואכה אצבע הגליל וקריית שמונה, טבריה, נצרת עילית וכו', ובד בבד יאריכו את הרכבת מבאר שבע בואכה צומת ליקית, קריית התקשוב של חיל המודיעין, לעיר הבה"דים לירוחם, תהיה לכך משמעות תודעתית ואפקטיבית רבה.
רביעית, תרבות היא לא מילה גסה. יש צורך להביא תרבות במיטבה לפריפריה, ולא רק מתנ"סים הופעות ספוראדיות של תיאטראות וזמרים. אחד החששות הגדולים של זוגות צעירים ומשפרי דיור מרכז הארץ, הינו שלא יהיה להם ולילדיהם סביבה של תרבות ויציאות לבילוי כפי שיש להם במרכז הארץ. לשם כך, יש מקום לשקול לשדרג את הנושא הזה מתוך ההיבט האזורי(!) ולא רק המקומי, של עיר זו או אחרת בפריפריה, ולייצר הן בצפון הארץ והן בדרומה מרכזי תרבות ובילוי איכותיים ונגישים.
לסיכום, זוהי ללא ספק שעת כושר להגשים את חלום יישוב הפריפריה. השקעות ממשלתיות בנושא זה, אם יתוכננו כיאות, לא רק שלא יילכו לריק, אלא גם יהפכו במהלך השנים הקרובות למנופי צמיחה אדירים, יקטינו משמעותית את האבטלה ויסייעו רבות להוצאת המשק הישראלי מהמיתון העמוק בו הוא שרוי כיום.
