ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול להלין רק על עצמו על כך שהקים ממשלה שאינה מתפקדת. כאשר גוש השמאל בממשלה, שמספר חברי הכנסת שלו הוא רק כשליש ממספר חברי הכנסת של גוש הימין, סוחט ומקבל כוח שווה ("ממשלה פריטטית") לזה של מפלגת השלטון (?), אין פלא שאין משילות. וכאשר התיקים הבכירים - ביטחון, חוץ ומשפטים - נמסרים לאופוזיציה הפנים-ממשלתית, אין פלא שההתנשאות של רשימת כחול-לבן עולה מיום ליום, מעבר לכוחה המספרי.
שפת הגוף של שר הביטחון בני גנץ אומנם משדרת לכל מי שעיניו בראשו את המסר: בשביל מה הייתי צריך את כל זה? ובמלים אחרות, האיש נראה כמי שמחפש את ההזדמנות המתאימה לפרישה מן החיים הפוליטיים, אבל בינתיים הוא ראש האופוזיציה הפנים-ממשלתית. יש מקום לסברה שגבי אשכנזי, "השותף" שלו להנהגת כחול-לבן, פועל לזירוז הפרישה.
האדם השלישי בהנהגת כחול-לבן, אבי ניסנקורן - העסקן שעלה לגדולה ונעשה שר - מתראיין שוב ושוב ומתנשא כאילו הוא מגן הדמוקרטיה ושלטון החוק. בכלל, מחנה השמאל/תקשורת מתנהג כאילו המחנה כולו, לרבות הפוליטיקאים ושופרות התעמולה שלו, הם הם שומרי הסף, ובלעדיהם הדמוקרטיה בסכנה ..... חשוב לומר: רק בבועת השמאל/תקשורת חושבים כך.
אבל, אותו ניסנקורן, הוא אחד מן הגורמים העיקריים שמעשיהם פוגעים במערכת המשפט. כאשר שר המשפטים מונע בדיקה של ניגודי העניינים בקרב השופטים, הוא עצמו פוגע באמון הציבור בהם. במעשהו זה הוא יוצר את הרושם כאילו משהו רקוב במערכת המשפט. במקום שקיפות יש הסתרה, ובמקום אור השמש יש שיטות הסתדרותיות שאבד עליהן הכלח ושאינן ראויות במשטר דמוקרטי. אבל האיש משווק את עצמו כ"אביר שלטון החוק".
מסיבות תמוהות, ראש הממשלה המיר שרת משפטים טובה (ושר ביטחון טוב) בדמוקרטור מטעם עצמו, אשר מחמיר שוב ושוב את תפקודה הלקוי של הממשלה ושוחק את האמון הפוחת ממילא במערכות המשפט ואכיפת החוק. לא נתניהו מאיים עליהן. מעשיהן ומחדליהן ואי-השקיפות שלה תורם שר המשפטים - הם אלה שפוגעים בהן.
