מאז אושרה התמ"א 38 במאי 2005, כאמצעי לחיזוק מבנים כנגד רעידות אדמה, נוצרה אנומליה מוזרה. דווקא העיריות והרשוית המקומיות, שלכאורה היו צריכות רובן ככולן להיות בעלות אינטרס ברור לקדם תמ"א, ובכך לשנות את הנראות של שכונות ומתחמים מתפוררים, להביא אליהן אוכלוסיות חזקות, לקבל ארנונות כדבעי ובכלל לשדרג את מיתוגן, היו ברוב המקרים אלה ששמו, מסיבות אלה או אחרות, מקלות בגלגלי התמ"א.
הסיבות ל"מקלות" הללו היו רבות שונות. במקרים לא מעטים עלתה, ובצדק מסוים, שאלת התשתיות המשלימות. מה קרה אם חלילה התשתיות הקיימות לו יוכלו לעמוד במעמסה של קליטת אוכלוסייה נוספת, והאם לא יהיה צורך במוסדות ציבור נוספים שישרתו גם את התושבים החדשים. במקרים לא מעטים אחרים, הרשויות פשוט לא רצו להתעסק עם דיירים סרבנים, בין אם מסיבות אלקטוראליות מובהקות או סתם משום שזה היה כאב ראש.
לא מעט פרויקטים נעצרו בשל העובדה שהעיריות הפכו אותם ללא כדאיים בעליל ליזמים והקבלנים. זה התחיל בביורוקרטיה ופרוצדורות שהתישו את הקבלנים עד שהחליטו לוותר, נמשך בהיטלי השבחה שהפכו פרויקטים רבים ללא כדאיים כלכלית והסתיים גם ברצון של הרשויות להטיל על הקבלנים את עלות תשתיות הציבור המשלימות.
לפרוטוקול, לולא החסמים שצוינו לעיל, אין לי ספק שכיום מספר הדירות שהיה נבנה במסגרת התחדשות עירונית, קל וחומר במסגרת התמ"א, היה גבוה פי כמה וכמה, מה שהיה טוב לכולם, גם הרבה יותר התחלות בנייה למשק הדיור, גם שדרוג נראות ערי ישראל המתפוררות, גם כניסת אוכלוסיות חדשות וחזקות לערים ותיקות, ובכך הזרמת סכומי ארנונה נכבדים ביותר וגם הגדלת אחוז הבניינים במדינת ישראל שיהיו מוגנים בפני תרחיש אפשרי של רעידות אדמה.
על כן, ודווקא בימים טרופים אלה של מגיפת הקורונה, אני פונה דווקא למרכז השלטון המקומי ולראשי הערים לשקול מחדש את המדיניות שלהם בנושא ההתחדשות העירונית. שעה שחלק נכבד ביותר מהתושבים שלכם מצויים בקריסה כלכלית, אבטלה מחמירה והולכת או במקרה הטוב מצב של אי-וודאות בעליל, האינטרס שלכם אמור להיות הפוך לחלוטין: להקל כמה שיותר עלינו, היזמים והקבלנים, לא להסתכל על "החור שבגרוש" של היום, אלא גם ובעיקר על ההזדמנויות הכלכליות של יום המחר.
היטלי השבחה, לדוגמה, אינם גזירה משמיים. אפשר בהחלט לשקול אותם מחדש, לקצץ בהם ולהפוך את הפרויקט לכלכלי, זאת על-מנת שלא נהסס להתחיל בפרויקטים בעידן של אי-וודאות דוגמת היום. אנא, קחו בחשבון את רמת הסיכון שאנחנו לוקחים, ואם תסתכלו רק על "כמה הם מרוויחים".
כנ"ל בנושא מימון תשתיות משלימות. לא מכבר החליטה ועדת הערר של מחוז חיפה, ובצדק רב, שאין מקום לכך שהיזמים יממנו את כל התשתיות המשלימות, אלא רק את חלקן. ובעניין זה אתם יכולים ביוזמתכם, וללא החלטות ממשלה וועדות ערר למיניהם, לקבוע מחדש כיצד יתחלקו התקציבים בנושא חשוב זה.
וביורוקרטיה הזכרתי? אומנם כן, נושא מאוד כאוב לכולנו. מה לעשות שהפקיד או הפקידה שיושבים מולנו אינם מודעים לויה דולורוזה שאנחנו עוברים עד שפרויקט מאושר, שלא לדבר על כך שאנחנו הם אלה שלוקחים על עצמם סיכון כלכלי רב ועצום, ובוודאי לא עושים "כסף קל". מאוד חשוב, אם כן שתיקחו בחשבון את ההארה הזו וגם תפעלו על-מנת לקצר תהליכים.
ואחרון אחרון, המטוטלת הניצחית בין תמ"א 38 לבין פינוי בינוי. הייתה מציע, מניסיוני, שראשי הערים ומהנדסי הערים לא ייקבעו מראש "מסמרות" שעדיף ככה או עדיף ככה. בסופו של יום, צריך לשקול כל מקרה לגופו של עניין ותודעתית אם מתחם זה או אחר מתאים לפינוי בינוי או לתמ"א 38/2 ולא להסתכל על כך ב"שחור לבן".
לסיכום, לטעמי, הן כיזם ומנכ"ל והן כפטריוט ישראלי, צו השעה לכל ראשי הערים ולמרכז השלטון המקומי לבצע "אתחול מסלול מחדש" בחשיבה בנושא זה, ולטובת ה-well being של כלכלת ישראל!
