רגע לפני שיפתחו שערי גני הילדים ובתי הספר, רגע לפני שיפתחו מסכי המחשב והזום יזרום שוב בביתנו, רגע לפני שארגוני המורים יפתחו בקרב התרנגולים או התרנגולות המסורתיים, רגע לפני הצלצול הראשון, איומי הארגונים, הטחות משרד האוצר במשרד החינוך, חשוב לאטום אוזניים משמוע את רעשי הרקע, לסלק את מסך הערפל ולראות רק דבר אחד. רק את הילדים, התלמידים, אלו שאבדו בששת החדשים האחרונים והיו לגיר נמחק על לוח בעטיה של מגיפת הקורונה.
חצי השנה האבודה הייתה שנת למידה למורים, להורים ולתלמידים. אפשר לגשר על הפערים, ניתן להשלים את החומר החסר בניגוד לחללים הרגשיים שנותרו ללא מענה, הבדידות, החרדה, הדאגה מהלא נודע מהבלתי ידוע, המצב הכלכלי, הביחד המשפחתי האינטנסיבי והכפוי, אותם מרכב יותר למלא.
אסור לאפשר שבירת שיגרה קיצונית, לערער את הקיים. מערכת החינוך מחויבת להיפתח במועד, עם אופציה לצמצום חופשת חגי תשרי, עם תכנון והשקעה מאסיבית. למידה משמעותית בכיתה, בחצר הפתוח, במרחבים. למדו מפגש חד שבועי בזום, הביטו מעת לעת אל הלב פנימה, אל הנשמה. אל הרגשות, אל הלא נראה. זהו את הסחרחרה הפנימית, את הסערה, את אי-השקט. אל תתנו יד לימים חסרי תכלה ותוחלת, ימים אין חפץ בהם, בציפורניים להיאבק כדי שהתלמידים יחוו חווית למידה ולא שמרטפות.
רגע טרם שיפתחו שערי מוסדות החינוך, אל תתנו יד להחמצת הזדמנות לתקן את העיוות של חצי השנה האחרונה, משרדי החינוך, האוצר, ארגוני המורים, נציגות ההורים, אל תחפשו רק את הדרך לשמור על כלכלה פתוחה ותהפכו את המחנכים לשמרטפים. התלמידים משוועים לרכוש ידע, להיות בחברת שווים, להתגלגל בדשא, לשעוט במגרש, לשבת על ספסל בהפסקה ולבהות בשמיים. להשמיע צחוק משוחרר ומתגלגל, להקליד במחשב, לשאול את המורה, לאחר מההפסקה, לאכול ארוחת עשר, לרוץ לקיוסק לקנות פחית, לשיר עם חברים, לחיות.
בית הספר הוא עולם ומלואו, כל ילד הוא עולם ומלואו, התנהגות בימי מגיפת הקורונה, חייבת להיות התנהגות של שיגרה. רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, נערו את האבק, ראו את הילדים, הנערים, הבחורים המתבגרים, דור המחר, הם הפנים של המדינה בשנים הבאות, פיתחו את הלב, את שערי בתי הספר, אל תשלחו אותם לזום, אל תפקירו את העתיד.
