מתחילת חודש אוגוסט פתח החמאס באלימות מבוקרת כלפי מדינת ישראל. זה היה לאחר כחצי שנה של שקט יחסי, שבמהלכה בלם החמאס את מגיפת הקורונה ברצועה. האלימות המבוקרת התבטאה בעיקר בשיגור בלוני תבערה ונפץ באורח יום יומי, שיגור רקטות מדי פעם בפעם, והפרות סדר בודדות ליד הגדר. ישראל מצידה לא הגיבה כלל בימים הראשונים לשיגור הבלונים ונתנה לשריפות להשתולל ולתושבי העוטף להיחנק מהעשן. רק בהדרגה החלה להגיב בצורה מאוד מבוקרת, בלי לגרום לאבדות בנפש לחמאס.
זאת, להבדיל מהצהרות תקיפות ובומבסטיות על מכות מכאיבות ישראליות אם החמאס לא יחדל משיגור הבלונים. הוא לא חדל! זוכרים איך לפני הבחירות האשימה "כחול לבן" את ממשלת נתניהו, ובזה לה, שהיא נותנת דמי חסות (פרוטקשן) לחמאס על-מנת שיתנהג יפה? נו, עכשיו גנץ מחכה בכיליון עיניים עם כל הממשלה שקטר תביא סוף-סוף את "דמי החסות" הללו לרצועה. ללמדנו שהבעיה העומדת בפני ישראל בבואה להתמודד עם אלימות החמאס אינה קשורה למפלגה זאת או אחרת, אלא היא קבועה, ומעמידה דילמות קשות בפני מקבלי ההחלטות במדינה.
מה רוצה עכשיו החמאס? הוא רוצה לסחוט מישראל ויתורים, לא גדולים, בתחומים הומניטריים וכלכליים, ובכלל זה הגדלת הסיוע הכספי מקטר והבטחתו למשך זמן ממושך. לצורך כך הוא נוקט, קודם כל במה שהוא קורא "התנגדות עממית בדרכי שלום" - שיגור הבלונים (זה דומה ל"התנגדות העממית" ביהודה ושומרון של זריקות אבנים, דריסות ודקירות סכינים). הוא מוכן לעלות מדרגה מול תקיפות ישראליות "נסבלות", ולטפטף ירי של רקטות בלי לקחת אחריות, מתוך הנחה שבשל כך ישראל לא תלך להסלמה, שגם הוא לא מעוניין בה. ואם בכל זאת ישראל תלך, אזי החמאס מוכן לספוג את הנזק.
פרסום של "מרכז המידע למודיעין וטרור" מהשבוע שעבר מביא מאמר פרשנות שפורסם באתר החדשות של החמאס. זהו מאמר מאיר עיניים להבנת מדיניות החמאס והדילמות הקבועות שהוא מציב בפני ישראל. להמחשה שני קטעים: "למרות האיומים הללו (של ישראל) ברור כי אין לישראל אינטרס בסבב הסלמה כולל, משום שמקבלי ההחלטות בישראל מבינים שבסופו של הסבב הם יחזרו לאותה נקודה. זאת בהתחשב בעובדה שלרצועת עזה אין מה להפסיד בשל המצב ההומניטרי והכלכלי שלה, ועל כן ישראל תצטרך לשוב להבנות הרגיעה".
קיימות סיבות נוספות לכך שישראל אינה ששה למלחמה: חוסר הוודאות בגזרה הצפונית; התקרבות שנת הלימודים; חוסר המוכנות של העורף הישראלי; הידרדרות המצב הכלכלי והחברתי בעקבות התפשטות הקורונה...."
ומול אלימות חמאס ותגובות נגד ישראליות, ישנה בקרבנו גישה האומרת כך: צריך לדבר עם החמאס, צריך "להסיר את המצור", לשקם את הרצועה תמורת פירוזה, לבנות נמל ושדה תעופה. אכן, יופי של גישה, רק שאינה מעשית, ושהחמאס חוזר ודוחה אותה בבוז. בשורה של ראיונות וקמפיין תקשורתי בעקבות תוכנית המאה של טראמפ, הסביר החמאס לכל מי שרוצה לשמוע ולקרוא: הציעו לנו 15 מיליארד דולר תמורת פירוז; לא יהיה ולא יקום כי העדיפות העליונה שלנו היא מתן עדיפות להתעצמות צבאית ומאבק בישראל על חשבון המשאבים לצרכי האוכלוסייה שלנו.
זאת עמדת יסוד של החמאס. ליבת האידיאולוגיה שלו. היא גוזרת סבל ועוני על אוכלוסיית הרצועה, ובו בזמן חיים קשים לאוכלוסייה שלנו בעוטף. היא מחייבת את ישראל למנוע הגעת נשק, בעיקר דרך הים וגם דרך היבשה, ואז החמאס וכל "ארגוני הזכויות" זועקים: הסירו את המצור! מעגל קסמים שטני.
