פרשת השבוע פותחת במלחמה, לכאורה עם גורם חיצוני (דברים כא): [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. ומיד עוברת למה שבעברית החדשה יכול להיקרא התאהבות ממבט ראשון: [יא] וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. התורה אינה אוהבת את הרעיון אבל "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" כפירוש רש"י, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור". אם כך אז זה בסדר, אפשר לזרום עם זה? לאו-דווקא, "אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו". בעברית פשוטה מה שאומרת לנו כאן התורה הוא שאין להיסחף אחר רגשות שמתעוררים פתאום, שכן מה שמענג אותי כרגע עלול להתגלות כמקור כאב בהמשך.
וכמובן, ההוראה הזאת תקפה לא רק בתחום האישי/משפחתי אלא בכל תחום בחיים. לכל אדם יש נטיות טבעיות, לחיוב או לשלילה; כלומר למבט חיובי כולל על המציאות או למבט שלילי. הכי קל לכאורה זה לזרום עם הנטייה הטבעית, אבל זה מאוד לא נכון אומרת לנו התורה, צריכים לאזן. כלומר בעלי המבט החיובי חייבים לזכור תמיד שיש במציאות גם שלילה ובעלי המבט השלילי חייבים לזכור את החיוב. ולא די בזכירה טכנית, שכלית, חייבים מודעות מלאה לקיומן של אפשרויות שונות הנגזרות מהנטיות האנושיות השונות. בתולדות עם ישראל בית הלל ובית שמאי מייצגים את הנטיות השונות, בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים. האם זה נתון קבוע, מוחלט?
ממש לא. הרי יש כמה הלכות שבהן הפסיקה הפוכה, בית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים. ההסבר הוא שאמנם יש נטייה טבעית לכיוון כזה או אחר, אבל את הנושא בוחנים עניינית. כך נהגו בית הלל ובית שמאי, בחנו כל נושא מנקודת מבט של התורה ופסקו על הרוב בהתאם לנטייתם הטבעית כשהסתדרה להם עם ההלכה. אבל היו מקרים שבהם הנטייה הטבעית שלהם התנגשה עם ההלכה ולכן פסקו הפוך מהנטייה שלהם. אומנם אצלנו למרבה הצער ההלכה עדיין אינה גורם משפיע אבל המציאות אמורה להיות גורם משפיע. אלא שבפועל, במציאות הימיומית אצלנו אנחנו רואים שכאשר המציאות אינה מסתדרת עם הנטייה הטבעית, נאחזים בנטייה הטבעית ודוחים את המציאות.
להתרומם למדרגת אדם
בפרשת השבוע יש למעלה משבעים מצוות וברובן התורה דורשת מאיתנו לעשות את המעשה הנכון אף שהוא הפוך מהנטייה הטבעית שלנו. הדוגמאות רבות כאמור, נביא כמה בודדות להמחשה. לא לפרוץ את גבולות המגדר (מזל שהלהטבים לא קוראים את זה. או שכן קוראים) (פרק כב): [ה] לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה. איסור לקיחת רבית (רק) מישראל (מגוי מותר לקחת) (פרק כג): [כ] לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל: נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. מה קורה אם שכחתי קצת תבואה בשדה (פרק כד): [יט] כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ--לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
ההגבלות האלה נועדו לרומם אותנו מדרגת בעלי חיים מפותחים שגם הולכים על שתיים ולא על ארבע, למדרגת אדם המודע למעשיו ואת כל צעדיו הוא מנהל בהתאם למבחן התבונה. כי לנטיות הטבעיות יש תכונה מוזרה להשתנות עם הזמן והניסיון המצטבר, ואפילו מן הקצה אל הקצה. הרי אינו דומה בהכרח בנטיותיו הטבעיות אדם בן חמישים לאותו אדם כשהיה נער בן חמש עשרה. בפוליטיקה יש המון דוגמאות לאנשים שעברו מן הקצה אל הקצה בתוך זמן לא ארוך במיוחד ולענ"ד הם עשו זאת לא מפני שנגה עליהם אור התבונה אלא מפני שבכל שלב דיברו ופעלו בהתאם לנטייה הטבעית שהשתנתה. והרי גורמים שונים עלולים לשנות את הנטייה של אדם, כגון מה משתלם לו כעת וכדומה.
וכיצד אנחנו אמורים להתייחס למי שמתעקש ללכת אחר נטיות לבו? הרי בין המתיימרים להנהיגנו יש לא מעטים כאלה כאמור, האם אנחנו אמורים להאמין להם? לסמוך עליהם? הבדיחה שהייתה מצחיקה אם היא לא הייתה עלינו, היא שדווקא המתעקשים על דרך אחת, אלה שמתעקשים לדבוק באמת שלהם מותקפים ללא הרף ומוצגים כמושחתים שיש להיפטר מהם. והטעות הגדולה של אותם נאמנים לדרכם היא המחשבה שיצליחו להניע את מתנגדיהם לשתף עימם פעולה לטובת העניין תוך ניטרול נטייתם הטבעית שמניעה אותם ביומיום. זה לא יכול לעבוד והשותפות הזאת רק מעמיקה את חוסר המשילות. דומני שכעת כבר צריך להיות ברור לכולם שאין שום פתרון מלבד התגלות המשיח.