ליו"ר הקואליציה, מיקי זוהר, יש דרישה חדשה: להתנות את המשך קיומה של ממשלת האחדות בהעברת פסקת ההתגברות. זוהר העלה את הדרישה בתגובה לפסיקת בית המשפט העליון בנושא הבנייה הבלתי-חוקית במצפה כרמים, וההקשר הזה חשוב עוד יותר מאשר הדרישה עצמה (שכמובן מהווה עוד סטייה מההסכם הקואליציוני וניסיון נוסף לסחוט את כחול-לבן).
פסקת ההתגברות המקורית מדברת על מתן יכולת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל בידי בג"ץ. הטיעון שעומד מאחורי הרעיון הוא, שבמדינה דמוקרטית הריבון הוא העם - באמצעות נבחריו בבית המחוקקים. לכן, אומרים תומכיו, החקיקה צריכה להיעשות אך ורק בידי נציגי העם, ולא בידי השופטים שאינם נבחרים במישרין בידי הציבור.
בטיעון הזה יש מן ההיגיון, אם כי לא בצורה המוקצנת שבה מדברים בימין על יישומו. כבר יצא לי לומר בעבר, שפסקת ההתגברות צריכה להיות חלק מהסדרה מקיפה של היחסים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, כך שיקשה על שתיהן לחדור זו לתחומה של זו. הצעתי לקבוע שביטול חוק בידי בג"ץ ייעשה רק כמוצא אחרון, אם לא ניתן יהיה לבטל או לשנות חלק נקודתי ממנו, ושהדבר ייעשה רק ברוב של לפחות שישה מבין תשעה שופטים. במקביל הצעתי שפסקת ההתגברות תחייב רוב מיוחד בכנסת (70 ח"כים ללא הבדל סיעה, או 65 ח"כים ומתוכם לפחות חמישה מהאופוזיציה) ושחקיקה מחודשת כזו תהיה לתקופה מוגבלת (נניח שלוש שנים).
על פניו, לא על זה מדובר הפעם. פסק דין מצפה כרמים אינו מבטל חוק, אלא מיישם את החקיקה הקיימת על המקרה הנקודתי. הנשיאה אסתר חיות, המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופט ניל הנדל - ההרכב הבכיר ביותר של בית המשפט העליון - קבעו שניתן להחיל "מעין תקנת שוק" על בנייה בלתי חוקית בהתנחלויות, ובכך פתחו פתח להכשרה נרחבת שלה. זעקות השבר מימין נגד פסק הדין נובעות או מכך שהזועקים (כרגיל) לא טרחו לקרוא אותו, או מכך שהם מכזבים בכוונה (וגם זה לא חידוש), או מכך שהם יודעים שחלק ניכר מהבנייה הבלתי-חוקית לא תעבור את מבחן תום הלב הקבוע בצו הממשלתי (הממשלתי!) עליו מתבסס פסק הדין.
לגבי מצפה כרמים קבעו חיות ומלצר, מול דעת המיעוט של הנדל, שהעובדות מלמדות שהקמת רוב המבנים נעשתה שלא בתום לב. המינהל האזרחי וההסתדרות הציונית ידעו היטב שמדובר בקרקע שאיננה ממשלתית, או לכל הפחות התעלמו במשך 20 שנה מעוד ועוד נורות אדומות שהצביעו על כך. זו הסיבה שהריסת הבתים נדחתה בשלוש שנים והמדינה חויבה לספק על חשבונה למתיישבים דיור חלופי - משום שהיא האשמה היחידה במצב המחייב את ההריסה.
מי שמדבר כעת על פסקת התגברות, רוצה לכאורה להעניק לכנסת את הכוח לבטל פסק דין כמו זה של מצפה כרמים - כלומר: פסק דין המתבסס על עובדות נקודתיות. זהו דבר אחר לחלוטין. זהו ניסיון פוליטי בוטה מאין כמותו להשתלט על מערכת המשפט. זוהר רוצה שהכנסת תוכל להתכנס ולבטל פסק דין שאינו נראה לה, גם אם אין לו שום קשר לביטול חקיקה או לחוקי היסוד.
יש לציין, כי זוהר לא אמר במפורש שזו כוונתו, וייתכן שהוא התכוון לפסקת התגברות שתאפשר לשוב ולחוקק את חוק ההסדרה אותו ביטל בג"ץ. תקנת השוק, שכאמור אומצה עקרונית בפסק הדין הנוכחי, הוצגה בידי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כפתרון חלופי עיקרי לחוק ההסדרה. אבל מאחר שזוהר לא הבהיר למה הוא מתכוון, הרי שלאור ההקשר של הדברים ולנוכח השתלחויות עבר שלו בבית המשפט, מותר להניח שהוא רוצה ללכת על ביטול נרחב בהרבה של פסקי דין.
המשמעות של עמדה כזו היא חמורה ביותר. לפי שיטה זו, ההתערבות הפוליטית בפסיקה המשפטית לא תעצור בשום מקום. לפי שיטה זו, הכנסת תתחיל מביטול פסק דין בנושא פוליטי כמו ההתנחלויות או יחסי דת-מדינה. לפי שיטה זו, הכנסת תוכל לעבור משם לביטול פסק דין בענייני מכרזים, אם משמעותו תהיה עיכוב של פרויקט גדול או הוצאה כספית למדינה. לפי שיטה זו, הכנסת תוכל להמשיך ולבטל פסק דין בתביעה פיצויים בה הפסידה המדינה. ולפי שיטה זו, הכנסת תוכל להגיע עד כדי ביטול פסק דין פלילי נגד ראש הממשלה.
נשמע מופרע? בהחלט, אבל כאשר מתחילים להידרדר במדרון - הדרך לתהום קצרה. אם לדעתו של זוהר הכנסת יכולה "להתגבר" על פסק דין העוסק בממצאי עובדה וביישום החוק על פיהם, הרי שאין הבדל עקרוני בין התנחלות, מכרז, פיצויים ופלילים. ובמציאות המוטרפת בה אנו חיים, אל תתפלאו אם מטרתו של זוהר - מנאמניו הנרצעים ביותר של בנימין נתניהו - איננה רק להלך אימים על בית המשפט, אלא אכן להגיע בסופו של דבר להתערבות פוליטית בפסיקה פלילית.
יש לכך כבר סימנים בשטח. עצם הדיבור על "החוק הצרפתי" לאחר הגשת כתב האישום נגד נתניהו, מהווה ניסיון להביא להפסקה כפויה של הליך פלילי באמצעות מהלך פוליטי. כנ"ל האפשרות (ההזויה עד כדי טירוף) של בחירת נתניהו לנשיא כדי להעניק לו חנינה. כנ"ל הדיבורים על מינוי פרקליט מדינה ויועץ משפטי לממשלה שיסכימו לעכב את ההליכים נגדו. ואגב: הכנסת כבר עשתה מהלך דומה, כאשר העניקה לחיים כץ חסינות מפני העמדה לדין, בנימוק שפעילותו בניגוד עניינים (שעל גבול השוחד) הייתה במסגרת מילוי תפקידו.
בשנתיים האחרונות למדנו, כי מה שנראה בדיוני לחלוטין יכול להפוך למציאות בפוליטיקה הישראלית, ובמידה רבה - משום שבראשה עומד חשוד וכעת נאשם. שלוש מערכות בחירות ואולי עוד אחת. ממשלה מנופחת שמפקירה את חיי אזרחיה. ראש ממשלה נאשם בפלילים המסית נגד הפרקליטות. איומים ישירים על עצמאות בית המשפט העליון. עלילות חסרות שחר נגד שופטים. אלימות מילולית נגד מבקריו של ראש הממשלה. צורך לאבטח את צוות התביעה כאילו מדובר בארגון פשיעה. אז גם הדרישה של זוהר עלולה להפוך למציאות - ואת ישראל למדינה פורעת חוק.
