הטכנולוגיה מקדמת אותנו בלא מעט נושאים. יש פעמים שאני לא ממש מתחבר לזה. ההודעות המוקלטות זה אחד מהרגעים שגורמים לי ממש לשנוא את מכשיר הטלפון שלי, ואת זה ששולח לי את ההודעות האלו. אני צריך להגביר עוצמה ולהשתיק רעשים סביבתיים, רק כדי לגלות שהוא מקליט לי הודעה של עשר שניות שמסתכמות במילה אחת - לא. ואז לכתוב לו שעה למה כן. ואז שוב הודעה מוקלטת - טוב. נו, באמת. אני לא בנוי לזה.
מידי פעם, וזה קורה הרבה לאחרונה, אני נוסע בכבישי הארץ. אי-שם לפני עשר שנים כשצאנו לנסיעות כאלו ברחבי הארץ, היו שני בעלי תפקידים ברכב. אחד נוהג ואחד מחזיק בספר מפות. זה עשה טוב לחוש ההתמצאות וליכולת השכלית שלנו ללמוד לעבוד עם מפה. מאידך-גיסא, ידעת תמיד מתי אתה יוצא ולא ידעת מתי תגיע. לא היה לנו מושג אם הכביש המסומן הוא חד סטרי, ואולי לפני שבוע הציבו שם תמרור אין כניסה. לא ידעת עד שלא הגעת. לא ידענו על ניידות בדרך, לא ידענו על עומסי תנועה ולא ידענו על זמן הגעה משוער. חישוב מסלול מחדש, היה מושג שעשינו רוב הזמן בדרכים, וזה מבלי שבאמת ידענו מהו ה-חישוב מסלול מחדש.
כשנסענו בזוג זה היה קצת יותר פשוט, אבל כשנסעתי לבד הייתי צריך לסמוך על הסימונים בכביש ועל החלון שלצידי. בשעת הצורך פתחתי את החלון (חלקם היו עדיין עם ידית מנולה) ושאלתי. התשובות שקיבלתי היו בדרך כלל תשובות מוטעות, עד שגיליתי את הטעות כבר גמרתי את הדלק באוטו ואז התחלתי לשאול איך מגיעים לתחנת הדלק הקרובה.
אי שם לפני יותר מעשרים שנה יצאתי עם חברים לטיול של אחרי הצבא. בניגוד לישראלים הצעירים שיצאו לחרוש את הודו ואת דרום אמריקה לחודשיים שלושה, וחזרו עם תובנות לחיים וחוויות שמספיקות למלא אלבום תמונות ושלל סיפורים אל תוך הלילה, עם סטודנטים נוספים שביקרו שם. יצאנו אנחנו, שלושה ילדי דימונה שהכי רחוק שהגיעו אליו בחיים היה נהריה בתור טיול של לפני הצבא, אל אירופה הקרה של חודש נובמבר. איכשהו האמנו שאירופה בטוחה יותר עבורנו מאשר דרום אמריקה.
ומי מאתנו ידע מה זה אומר טיול בחורף? מי ידע שאת רוב הטיול נבלה בלחפש מקום מחסה מפני הגשם? ומי מאתנו ידע כיצד לנהוג באירופה? הקרבי מבין שלושתנו שידע לקרוא מפה ואז גם לא החזיק ברישיון נהיגה, ישב ליד הנהג התורן וכיוון אותו בדרכים. כשלא ידע מה בדיוק לומר היינו מסתובבים בכיכרות הגדולים שוב ושוב עד שידענו לאן להמשיך, או לחלופין, מקיאים את הנשמה מסחרחורת. אז, גם לא ידענו מה זה אומר כביש מהיר. כביש שש כזכור הוקם רק כמה שנים לאחר מכן בארץ, ואגרה הייתה בעיקר משהו שזכרנו ולא שילמנו מהטלוויזיה.
מקומות מפוקפקים הגענו לכביש עם מחסום. המחסום היה מורם אז נכנסנו, נסענו, וכשרצינו לצאת מהכביש התברר שמדובר בכביש אגרה, וכיאה לכביש כזה, מי שלא מגיע עם כרטיס ביציאה משלם את כל הנסיעה בכביש, מה שהשאיר אותנו בלי תקציב נוסף למשהו.
ומשהו זה כולל עליה למגדל אייפל בפריז או כניסה למוזאון הלובר לראות תמונה קטנה שכל העולם מדבר עליה. את כל הנפלאות הללו נאלצנו לראות מבחוץ. ומאחר שהיה מדובר בתקופת החורף גילינו שחצי מהאתרים סגורים ואלו שלא, הם לא בדיוק אטרקציה בגשם. עד היום כשאני מביט בתמונות שצילמנו אז - אותן תמונות שצולמו עם מצלמה אמיתית של פילם שלא ידענו מה טיבן עד שפיתחנו אותן בסטודיו שמונה, אני לא מבין מי המשוגע שמטייל בוונציה בגשם עם מטריה, כשהכל מסביב מים.
בכל אופן, הווייז יכול היה לסדר לנו טיול מוצלח יותר. גם אפליקציות אחרות של תיירות ומלונות יכלו לסדר לנו מקומות לינה הרבה יותר סבירים מהמקומות שביקרנו בהם. זה לא היה רעיון מוצלח להגיע לעיר זרה בשעות הערב ולחפש מקום לישון. בתקציב הדל שעוד נשאר לנו אחרי כביש האגרה הידוע, גילינו שמה שנשאר לנו זה בעיקר מקומות מפוקפקים שרוצחים סדרתיים אוהבים לישון בהם. או לחלופין לא חושבים שבידה - אותה אסלה שמיועדת לשטיפת הישבן, מוצבת לה ככה באמצע חדר השינה.
ההכנות לטיול הזה נעשו באינטרנט של פעם שזה אומר בבית של קובי, כאשר קו הטלפון של המשפחה היה מחובר לקו האינטרנט, ובכל פעם שרצינו להתחבר לאינטרנט ניתקנו את ההורים מקשר עם העולם החיצון, או במקרה שלהם עם סבתא. מה גם, שכל דקת גלישה עלתה בערך כמו חבילה חודשית של סלולרי של היום, והנה לכם מתכון מנצח ל-איך להוציא את כל הכסף שחסכת על טיול חלומי ולא ליהנות ממנו בכלל. או בעצם קצת ליהנות. בעיקר מהזיכרונות על הבעיות, תקלות, ההתברברויות והשטויות שעשינו שם.
"על טעויות משלמים" אומר המשפט הידוע, ובמקרה של הטיול הזה מדובר על לא מעט תשלומים. היו טעויות נוספות, כמו הרגע ההוא שכילד מדימונה שמגיע בפעם הראשונה לרכבת תחתית וסבור שהוא מפספס אותה בעברה השני של המסילה, ובטוח שהדרך הכי נכונה, זה לחצות דרך המסילה עצמה. הילד הזה לא יודע שמדובר במסילות חשמליות שיכולות להרוג אותך במכת חשמל אחת. או הרגע שבו נכנסים לכביש מהיר של מאה וחמישים קמ"ש ולא יודעים שזו מהירות אחרת ממה שהכרנו אז בארץ. דברים קטנים שמי שלא יודע אותם משלם עליהם - לפעמים בחייו ולפעמים בכספו. זכיתי שרק בכסף שילמתי, גם כאן, ובהרבה זמנים, גם בטיול ההוא ב"סין וסיני עדיי".
זה קשה להסביר לבת שלי היום, מדוע מכשירי הטלפון של פעם היו כל כך גדולים, ללא חיבור לעולם החיצון וללא מסך מגע. לך תסביר לה שכשיצאת פעם לקניות לא היה ניתן לבקש ממך השלמות נוספות כשאתה כבר בקופה, ולך תסביר לה את גודל האחריות כשבעל היה עומד לבדו מול מדף מרככי הכביסה והיה צריך להחליט בעצמו איזה צבע לבחור לבן או ורוד, גבינה תשעה אחוז או חמישה.