ביום שני 31.8.20, יצאה משלחת ישראלית לשיחות על הסכם שלום עם איחוד האמירויות, מדינה חשובה במפרץ הפרסי. על-פי הגדרת שושבין המהלך, ג'ראד קושניר, יועץ הנשיא טראמפ למזרח התיכון, הושגה מטרת הפגישה כפי שתוכנן, קרי חתימה על הסכם פורץ דרך, הלוא הוא "הסכם אברהם", בין האמירויות לבין ישראל.
ים של מילים נשפך על המהלך אותו הגה נתניהו ורקמו יחד הוא וטראמפ. מהלך אסטרטגי ממדרגה ראשונה. ממשלת ישראל עקפה את הבלמים המשתקים שהציבו הפלשתינים במהלך 72 השנים האחרונות, מאז 1948. עת פנו הערבים שאך זה עתה ניגפו בלחימה אל המשך הלחימה באמצעות חרמות ובעיקר לחימה קרה (ועזה) בישראל, באו"ם ובמוסדותיו. תוך כדי המלחמה הזו שהכריזה עלינו הליגה הערבית, ממשלות ערב וגורמים בינלאומיים שונים, נפגעה ישראל קשות גם מהחרם הערבי.
החרם הוכרז על היישוב היהודי בארץ ישראל כבר ב-1945, כדי לקפד את ראשה של המדינה שבדרך. מדינות ערב הבינו שעם תום מלחמת העולם השנייה, יפקוד גל גדול של עולים את ישראל, במיוחד הובן כי עתידים להגיע פליטים יהודיים מאירופה, שהקיאה אותם מקרבה, באופן כל כך טראגי במהלך השואה. על מהלך נבזי ועויין זה, בזכות עצמו, מעולם לא נדרשו הערבים להתנצל, או שומו שמיים, לנהל דיון ראוי במוסדות בינלאומיים מרכזיים. יתר על כן, מי שהחרה החזיק אחריהם בשתיקה שכמוה כהודיה באשמה, הייתה האקדמיה הישראלית. זו נשבתה במושגי המסכנות בהן הטיבו הערבים לעשות שימוש יעיל, כאשר בנו בשקידה את האתוס הפלשתיני על 'נכבה' ו'נקצה'. באקדמיה שלנו, שם מועסקים "מומחים", לסכסוך, יודעי כל, שאף פעם לא היו מוכנים להצביע על שורשי הסכסוך האמיתיים, אימצו בשמחה ובששון מסלול חדש: אשמות השווא על הממסד הישראלי עצמו, גם קידשו שתיקה על האופנסיבה הערבית השקרית.
ב-1950 החליטה הליגה הערבית להדק עוד את חגורת החרם הכלכלי על ישראל. בין היתר נצטוו מדינות ערב שלא לחתום על אשרות או פספורטים הנושאים ויזות ישראליות. על אוניות הנוסעות לישראל או באות מישראל נאסר לעגון בנמלים ערביים. גם הוחלט להכין "רשימה שחורה" של כל האוניות העובדות עם ישראל או חשודות בקשרים עם ישראל. האוניות שב"רשימה השחורה" לא תקבלנה, כך נקבע, מטעני יבוא או יצוא למדינות ערב... כל אותו זמן התבצרו הפלשתינים במלחמתם הפוליטית והכלכלית הסוערת בישראל וסירבו לכל הצעת פשרה של ישראל. כאמור הם נתמכו באופן מוזר מאוד על-ידי קולות מ... ישראל. "שום מדינה ערבית, שום מדינה סונית מתונה לא תקיים יחסים גלויים עם ישראל זה הכל קשקוש מקושקש ... כל עוד לא נפתרה הבעיה הפלשתינית (ציטוט)"... כך הגיב אהוד אולמרט, ראש ממשלה בישראל, על הערכה כי ניתן יהיה להגיע לשלום עם מדינות ערב ללא הסדרת הבעיה הפלשתינית.
במקביל ובמהלך עשרות שנים, ניהלה האקדמיה לוחמה משלה בממשלות ישראל ובמדיניותן. ובין היתר נוכחנו כולנו במסע שלא בחל גם באמצעים סמנטיים בזויים במיוחד. מסע ששלל את הערכים הבסיסיים ביותר של הציונות. קמפיין נתעב במיוחד, נוהל בין היתר, על-ידי פרופ' זאב שטרנהל ז"ל, באומרו: "אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי (ההדגשה שלי - מ.ל.), המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית" (דבר, 5.4.88).
ויתור על זכות השיבה
לתוך המאבק הזה נכנסה כזכור, יוזמת השלום הסעודית משנת 2002, שלמעשה חיזקה את העמדה הפלשתינית הבסיסית. זו הייתה יוזמתו של המלך הסעודי עבדאללה בן עבד אלעזיז. היא קובעת כי נורמליזציה בין מדינות ערב לישראל תתקיים רק לאחר שתוקם מדינה פלשתינית עצמאית בקווי 67', שירושלים היא בירתה, ו... רק לאחר פתרון בעיית הפליטים הפלשתינים.
דורכים במקום?
וכאן נכנסה לתמונה יוזמתם של טראמפ/נתניהו, ומכאן גם חשיבותה הגדולה. אם תתמיד סעודיה בתמיכתה ביוזמה השלום הזו עם האמירויות, תהא משמעותה גם הסתלקות הסעודים מתוכניתם דאז וגם הסתלקותו של העולם הערבי מהכרתו בזכות השיבה של הפלשתינים.
הפלשתינים יאלצו עכשיו לחשב מסלול מחדש. אם לאו, יעמדו מול קרע משמעותי מאוד עם מדינות ערב והתרחקות של מדינות, כמצריים וכירדן משיתוף פעולה עמם, ויותר מכך, עלול להווצר מצב בו תאלץ ישראל לעצב את גורלם הפוליטי - מול מדינות ערביות ידידותיות לה יותר.
