דרום אמריקה היא כעת האזור שנפגע בצורה הקשה ביותר בעולם מן הקורונה, הן במספר החולים והן במספר המתים. האזור סובל ממערכת בריאות הקורסת תחת הנטל, מצב כלכלי מחמיר ומחאות גוברות. עם זאת, יש להבדיל בין המדינות השונות ביבשת – כותבים ב-Foreign Affairs פרופ' מיגל סנטנו, דיאנה אנריקז וסבסטיאן קאבאל מאוניברסיטת פרינסטון.
הקורונה פורחת כאשר קיים ואקום ממסדי. המדינות הדרום-אמריקניות שנפגעו בצורה הקשה ביותר סובלות מחוסר שוויון חמור ומאכיפת חוק דלה. חלק ניכר מן המשרות מאוישות בצורה בלתי פורמלית, כך שקשה לסייע לעובדים על-ידי קיצוצי מס או תוספת קצבאות. לעומת זאת, פגיעתו של הנגיף קשה במדינות בהן קיימות ממשלות לגיטימיות וחזקות, מערכות הבריאות יעילות, התעסוקה מתנהלת מעל השולחן, כוחות המשטרה מאורגנים ומוערכים וקיימת רמה גבוהה של אמון חברתי.
המשתנה החשוב ביותר הוא מנהיגות. המדינות הדרום-אמריקניות שנפגעו בצורה הקשה ביותר, הן אלו המונהגות בידי פוליטיקאים שזלזלו בחומרת המשבר, הכחישו שממשלות יכולות לעשות משהו כדי להתמודד איתו, או הובילו מענה שגוי שגרם למותם הבלתי-מוצדק של מאות אלפי בני אדם בחצי הכדור המערבי.
הגעת הקורונה ליבשת זו הייתה עניין של מיקום ומזל, כמו בשאר העולם, ומשם – שוב, כרגיל – היה עניין של התפשטות מהירה באיזורים עירוניים צפופים. אבל מכאן והלאה, מדובר במידה רבה בסיבות פוליטיות וכלכליות. זהו האזור הכי פחות שוויוני בעולם – עובדה המשליכה על הנגישות לשירותי בריאות ושירותים חברתיים אחרים. הנגיף הרחיב את הפער בין עשירים לעניים, וגרם את הנזק הגדול ביותר במדינות בהן הוא היה רחב ממילא.
זהו המקרה בצ'ילה – מציינים סנטנו, אנריקז וקאבאל. הראשונים שנדבקו היו בני האליטה של סנטיאגו שחזרו מחופשות באירופה. הממשלה הצליחה להכיל את הנגיף לשכונות היוקרה בעיר, בהן הבתים גדולים די הצורך כדי לבודד את החולים. אולם העובדים בבתים אלו הפיצו את הקורונה למשפחותיהם באיזורים העניים והצפופים יותר – וכך היא פגעה בצורה קשה במיוחד דווקא בעניים. מערכת הבריאות הבלתי-שוויונית החמירה את הבעיה, משום שלעניים יש פחות נגישות אליה; שיעור המחלימים מהקורונה בבתי החולים הפרטיים כפול מאשר בבתי החולים הציבוריים. לעומת זאת, באורוגוואי – בה המערכת שוויונית – אין כאלו פערים ושיעור התמותה דומה לזה של אירופה.
גם מה שהכותבים מכנים "חוסר רשמיות" פגע במאמצים להשתלט על הקורונה בדרום אמריקה. מי שמועסקים "בשחור" מקבלים שכר נמוך ואינם נהנים מחופשות מחלה, ואינם יכולים להרשות לעצמם להישאר בבית. הממשלות אינן יכולות לסייע למי שאינם רשומים ואינם משלמים מיסים. התוצאה: הרבה יותר חולים ונזק כלכלי הרבה יותר גדול. פרו נאלצה להפסיק את הסגר בחודש יולי, משום ש-71% מכוח העבודה שלה מועסקים בצורה בלתי רשמית ולא ניתן היה לפצותם בצורה מספקת. העובדה שלרבים אין חשבונות בנק הובילה לכך שהיה צורך להעביר להם את הסיוע באופן ידני ובמזומן – מה שיצר התכנסויות גדולות וצפופות, על כל המשתמע מכך.
כאמור, הבעיה הגדולה ביותר היא מנהיגות – והדוגמאות הבולטות ביותר הן ברזיל ומקסיקו. למרות שהם ניצבים משני צידי המתרס הפוליטי, התגובות של חאיר בולסונארו בברזיל ושל אנדרס לופז-אוברדור במקסיקו היו דומות: בלבול וחוסר מעש. שניהם ניסו להרחיק את עצמם מקודמיהם האליטיסטיים והטכנוקרטיים, ושניהם חתרו תחת המסר שניסו להעביר הממונים על בריאות הציבור. בולסונארו הגדיר את הקורונה כ"הצטננות קלה", ואילו לופז-אוברדור הכריז שדי באמונה בישו כדי לגבור על הנגיף.
בולסונארו ולופז-אוברדור (בעקבותיו של דונלד טראמפ) סירבו להוביל קמפיין לאומי נגד הקורונה. הם הותירו את המלאכה הקשה למושלי המחוזות – ואז האשימו אותם שנקטו צעדים קשים מדי. התוצאות בחלקים שונים של המדינות היו שונות, בהתאם למצב הכלכלי של האיזורים והיעילות של שלטונותיהם. בסוף מארס חזר בו לופז-אוברדור מכמה מצעדיו המזיקים ביותר, כגון התנגדות לריחוק חברתי, אך גישתו החדשה עדיין נעדרה אמצעים לאכיפת הבידוד ותוכניות להגדלת מספר הבדיקות. התוצאה: 60,000 מתים, המספר השני ביבשת אחרי ברזיל.
דרום אמריקה מספקת לקחים לעולם כולו – סבורים סנטנו, אנריקז וקאבאל. מזל ומיקום השפיעו על נקודת ההתחלה של הקורונה, אך התפשטותה נגרמת בשל גורמים חברתיים. חוסר שוויון, חוסר רשמיות ויכולת ממשלית נמוכה פגעו בהתמודדות היבשת עם הנגיף. משמעותית עוד יותר הייתה ההנהגה הלאומית בכמה מן המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר; נשיאי ברזיל ומקסיקו נושאים באחריותם למותם של רבבות. אבל מנהיגות לא צריכה לבוא תמיד מהרמה הלאומית, ובשתי המדינות הצליחו שלטונות מקומיים לרכך את המכה. כאשר דרום אמריקה תכיל לבסוף את הקורונה, יהיה זה בזכותם של מנהיגים מקומיים שהצליחו במקום בו נכשלו מנהיגים לאומיים.
