החפץ להבין איך נוצר נרטיב, איך מתקבעת תודעה, איך חלק מפאזל הופך להיות שלם, איך מהנדסים תודעה, מוזמן למסע קצרצר במציאות הישראלית העכשווית שזימנה לנו מגיפת הקורונה.
הגל הראשון חלף הלך לו, אושר גדול נסוך על פני האזרחים ושבעתיים על פני ההנהגה, שועים ורוזני ארץ לצד נשיאים וראשי ממשלות שיחרו לפתחה של מדינת ישראל לחזות בפלא, ללמוד מהקסם, לראות ולעשות. מדינת ישראל צלחה את הגל הראשון, ואז הגיע הגל השני. מי התכונן, מי התבשם מההצלחה, מי נרדם כשזרי דפנה לראשו, מי אחראי למצב בו הגל השני היה לצונאמי, זאת אשאיר לוועדת החקירה אשר בוודאי קום תקום.
כבר אז נזרעו זרעי האווירה החשדנית, הממתגת, המאשימה באופן לא מוצהר קהלים מסוימים, ציבורים שהאמינו שגם הם הניחו כתפם מתחת לאלונקה הלאומית.
מכתזיו"ת של לחץ בלתי פוסק, הופעלו ללא רחם נגד ההנהגה, הממשלה. לפתוח, נשמעה הקריאה לפתוח הכל, הונפו הכרזות, לפתוח הכל ועכשיו, נשמעה שוב ושוב הדרישה מצד פוליטיקאים, שדרי טלוויזיה, כלכלנים, פרשנים. כולם במקהלה רועשת דרשו דבר אחד: לפתוח הכל ועכשיו. מסעדנים, זמרים, שחקנים, תיירנים, מוכרי פלאפל וקוסמטיקאיות כבשו את המרקע בסיפוריהם הכואבים באמת, ובכל סיפור שכזה גברה תביעת השדרנים וקול ההנהגה החל להיסדק, עד שהוכרע והכל נפתח, גם שערי הגיהינום.
וראו פלא, תוך פרק זמן קצר הגיע הגל ושטף את הכל, ההצלחה הושלכה לשולי הדרך, השדרנים והפרשנים, בדיוק אלה שנזפו בממשלה, שלעגו להנהגה, שדרשו לפתוח הכל ועכשיו, החלו לשאת את לפידי ההאשמה נגד ההנהגה על... שפתחו מוקדם מידי. איש מהם אגב, לא יתן את הדין גם כשתקום ועדת בדיקה או חקירה.
ואז, או אז התעוררו כולם בבהלת גדולה, עוצמתית. הזרזיף היה לזרם גועש, סוער, מאיים, שמות הנופלים במאבק הקורונה נמחה, היה איש ואיננו, לא שם לו, לא פרצוף, לא כואבים ואוהבים. איננו וזהו. הבלבול לצד שינוי בהחלטות, מאבקי האגו לצד מאבקי מטה הקורונה, הצהרות עם סימני קריאה הפכו לסימני שאלה ענקיים. בכל שלטה הבוקא מבוקא ומבולקא, העם עומד ומשתאה. מה אירע להנהגה, האם אי-אפשר לסמוך על המנהיגים? הסדק החל להתרחב לצד ביטויים מופרכים והצעות למרד אזרחי. ריח של אנרכיה עמד באוויר.
תוכנית הרמזור אושרה סוף-סוף. ערים אדומות הפכו בין לילה לכתומות, ירוקות לצהובות ולחיי פרופ' רוני גמזו, הפרויקטור הלאומי, הפכו לוורודות מרוב נחת. למחרת בבוקר הדבר היחיד כמעט שנותר אדום, לא סתם אדום אלא אדום בוהק, היו עיניו הזועפות של פרופ' גמזו שנקלע כמו אייל בפרשת העקדה בסבך הפוליטי.
ואז הלהקה חזרה והחלה להטיח את האשמה על החרדים האדומים, הסוחטים, הלוחצים, מפיצי המחלות. הם שורש פורה ראש ולענה. חייבים להטיל עליהם סגר, עוצר לילי, לעצור את החרדים מפיצי המחלה. כשהמסעדנים הפעילו קבוצות לחץ חברים בברנז'ה ופוליטיקאים הם לא סומנו כסחטנים, כשהספורטאים וחובבי מכוני הכושר הפעילו לובי עוצמתי וההחלטה שונתה, זה היה בהחלט לגיטימי, כשהשחקנים דרשו לפתוח את אולמי התרבות, זמרות האופרה לצד הסטנדאפיסטים, דרשו לאפשר לאלף צופים ליהנות מהם... הרשימה עוד ארוכה.
כל קבוצות הלחץ זכו לאמפתיה, לחמלה, לגיבוי תקשורתי, לראיונות ולכתבות מקדמות אג'נדה. בעצם כמעט כל הקבוצות. הקהילה החרדית, הדתית, אשר ראתה אלפים המממשים את זכות ההפגנה תוך הפרה גסה בריש גלי של כל הכללים הנדרשים, בעוד מהם נמנעת זכות הפולחן, אלפים נסעו ליהנות ביוון מאוזו ומטברנה אפופת עשן ומחסידי ברסלב נמנעה הזכות להשתטח על ציון רבם.
באופן שיטתי בעוד הציבור החרדי דתי, בהכללה, מקפיד על כל הכללים, מביט בעיניים כלות ביחס לו זוכה הציבור הזה, לעומת ציבורים אחרים אשר ההקפדה בהם לוקה בחסר משמעותי, חש ציבור זה מסומן בכלי התקשורת, מוקע אל עמוד הקלון הציבורי, סופג קיתונות של בוז, לעג.
כשאתם בפעם הבאה שומעים ש-"החרדים רוצים להמיט אסון על כולנו", ש-"ההחלטות הן פוליטיות ולא בריאותיות", תבררו את הבר מהתבן, אל תתפתו וזכרו את המסעדנים, השחקנים, הזמרים, בעלי אולמי הכושר, המפגינים כל בעלי הלובי הפוליטי תקשורתי. ולא אמרנו מילה על המגזר הערבי. בגנות הצביעות והיחס המפלה, בזכות האכיפה השוויונית.
