אז
בר רפאלי יצאה כמעט חינם מעבירות המס הכבדות והשיטתיות שלה, שכל-כולן נועדו למלא תאוות בצע לעוד ועוד מיליונים. כעת הגיע תורו של הציבור להעניש אותה - אותו ציבור שממנו ניסתה לגזול כספים בדרכי מרמה מתוחכמות וארוכות שנים. הציבור צריך להוקיע אותה.
תארו לעצמכם שרפאלי הייתה נתפסת בגניבת בקבוק בושם בדיוטי פרי. הארץ הייתה רועשת, חברות האופנה היו מתנערות ממנה, איש לא היה רוצה לראות אותה במסיבה הנוצצת שלו. למה? כי זו עבירה מגעילה; מה, מיליונרית לא יכולה לשלם?
רפאלי לא גנבה פעם אחת בקבוק בושם מחנות שבבעלות פרטית, אלא את שווה הערך של מאות אלפי בקבוקי בושם במשך שנים מהכיס של כולנו. בגללה ובגלל עבריינים כמותה, הנישומים הישרים משלמים הרבה יותר - כי הם צריכים לכסות את הפסדיה של המדינה מהעלמות המס של אותם נוכלים. בגללה ובגלל עבריינים כמותה - יש לנו פחות ביטחון, פחות חינוך, פחות בריאות ופחות רווחה. בגלל רפאלי ובגלל מנוולים כמותה, הישראלים הישרים משלמים יותר ומקבלים פחות.
בית המשפט העליון קבע לפני עשרות שנים מה צריך להיות היחס ההולם לעברייני מס. הפרקליטות ובית המשפט התעלמו מהפסיקה המנחה של העליון, אז כעת עלינו - האזרחים מן השורה - לציית לה.
השופט
אהרן ברק, אפריל 1981: "בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות קלון. יידעו נא עברייני הצווארון הלבן כי צווארונו של עושה העבירה הזו אינו 'לבן' והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד שהאחד שודד את קופתה של המדינה והאחד שודד את קופתו של הפרט... יידעו נא אנשי המסחר, המלאכה והתעשיה, אנשי מקצועות חופשיים וכיוצא בהם, כי אנו מתייחסים בחומרה יתרה למעלימי המס".
השופט
דב לוין, ינואר 1993: "גישת התגמול דהיום רואה להדגיש הסטיגמה שראוי להטביע בעבריין למען יחוש בסלידת החברה כלפיו, על-מנת שיוטבע בו אות קלון. הפסיקה חזרה והדגישה היבט זה, ככל שמדובר בעבירות פיסקליות, בעבירות מס הכנסה, שבהן יש והחברה מתייחסת לעבריין, לא כאל מי שחטא כלפיה, לא כמי שראוי לענישה של ממש, אלא כמי ש'התחלק', ובשל כך עליו לבוא על עונשו".
את בר רפאלי צריך לנדות מסחרית ולהוקיע חברתית. בדיוק מה שהיה נעשה לה אילו הייתה גונבת את אותו בקבוק בושם, צריך להיעשות לה בגלל הגניבה מכולנו - וביחס ישיר להיקף הגניבה ולעזות המצח בה בוצעה. בר רפאלי צריכה לסיים כאן ועכשיו את הקריירה שלה בישראל. ואם היא חושבת שייטב לה בהוליווד - אדרבה, שתלך לשם מיד אחרי שתרצה את עונשה. ואגב, כדאי שתשאל כמה מחבריה בעיר הכוכבים איזה עונש הייתה מקבלת שם, בארה"ב הגדולה של אמריקה, על עבירות מס כאלו. רמז: זה לא יהיה חד-ספרתי וזה לא יהיה בעבודות שירות.
הסיכוי שזה יקרה, כנראה שואף לאפס. ראו את תקדים אייל גולן. אלו הדורשים להחרים אותו, עושים זאת בגלל העבירות בהן לא הורשע - ומתעלמים לחלוטין מהעבירות בהן כן הורשע. התיק נגד גולן בפרשת "אספקת הקטינות" לאביו נסגר, בעוד הזמר הודה והורשע בהעלמת הכנסות של 5.6 מיליון שקל. הוא קיבל הנחת סלב ענקית, עוד יותר גדולה מזו של רפאלי: ארבעה חודשי עבודות שירות וקנס של 75,000 שקל. אבל כולם זוכרים לו את אותה פרשה מסריחה מבחינה מוסרית, ולא את הפרשה הפלילית מבחינה עובדתית. למה? כי עבירות מס נתפסות אצלנו כמשהו קל, כמעט שולי.
ייתכן שיש כאן משהו מן הגלותיות ממנה לא הצלחנו להשתחרר גם אחרי 72 שנות עצמאות: ההרגל לרמות את הפריץ, מתוך הנחה שהוא תמיד נגדנו. אנחנו שוכחים שעכשיו אנחנו גם הפריץ, ושאם אנחנו מרמים אותו - אנחנו מרמים את עצמנו. ייתכן שלאטימות המנהיגותית והפקידותית יש חלק משלה: אם הם שמים פס עלינו, מי הם שנשמע בקולם. אבל הסיבות לא ממש משנות. העובדה העצובה והחמורה היא, שעבירות מס מקבלות יחס חברתי הרבה-הרבה יותר קל מעבירות אחרות, למרות שהעונשים המירביים עליהן מגיעים עד כדי שבע שנות מאסר - כמו מתן שוחד וכמו מעשה מגונה, והרבה יותר מאשר קבלת דבר במרמה.
כל עוד זה היחס, עבירות המס יימשכו - על כל הרעות החולות שלהן: פגיעה בשוויון, הגברת הנטל על הנישומים הישרים, שלילת משאבים מקופת המדינה, השגת מימון לעבריינות. הפרקליטות החמיצה בתיק רפאלי הזדמנות פז, אולי הטובה ביותר בתולדות המדינה, להעביר מסר ברור של חומרה חסרת פשרות כלפי מי שגונבים מאיתנו. יהיה זה כנראה תמים ומוגזם לצפות, שמה שלא עשתה המדינה - יעשו כל מי שמצפים להמשיך ולהרוויח מקשריהם המסחריים עם רפאלי. כי יש דין אחד לדלפון שפורץ לחנות כדי שיהיה לו מה לאכול, ודין אחר ליפהפייה השולחת את ידה לכיס של כולנו כדי שיהיה לה עוד סט של תכשיטים.
