אדולף היטלר מטיל צל כבד על ריכרד ואגנר, כשם שוואגנר מטיל צל כבד על המוזיקה. כך טוען אלכס רוס, מבקר המוזיקה של הביטאון ניו-יורקר, בספרו עצום-היריעה Wagnerism: Art and Politics in the Shadow of Music (784 עמודים). 50 שנה לאחר מותו ב-1883, הפכו האופרות שלו לרכיב האמנותי המרכזי של המשטר ההרסני ביותר בהיסטוריה. עם זאת, טוען רוס, הנאצים השתמשו בוואגנר רק לאחר שנטרלו את הדו-משמעות שלו, ונוכחותו בתרבות הנאצית הממוסדת הייתה פחותה מזו שמתארים רבים.
רוס אינו אפולוגטי כלפי ואגנר, מציין אקונומיסט. הוא מנתח את האנטישמיות של ואגנר, שבאה לידי ביטוי במאמרו המרושע "יהדות במוזיקה" בשנת 1850. כבר בימי חייו השיב לו פול לינדאו במאמר "נצרות במוזיקה", בו תיאר כיצד האינקוויזיציה העלתה על המוקד את הכופרים בעוד מקהלות ילדים מהללות את רחמי האל. בסוף המאה ה-19 ציינו מבקרים, כי האופרות של ואגנר כוללות רכיבים אנטישמיים לצד מה שאחד מהם כינה "האסתטיקה של האנטישמיות".
הספר הוא יותר מאשר כתב אישום או נאום הגנה. לדברי רוס עצמו, הוא מציג "דו-ערכיות נלהבת" בתארו את מורשתו המתמשכת של ואגנר, המשפיעה עד היום על המודרניזם ועל אירופה. השימוש של ואגנר בדמויות הרואיות, בקנה מידה נרחב ובמיתולוגיה נורדית השפיע על סופרים כמו ג"ר טולקין (מחבר "ההוביט" ו"שר הטבעות") ועל דורות של יוצרי סרטים. בין אם אהבו אותו או שנאו אותו – לא ניתן היה להתעלם ממנו.
היטלר העריץ את ואגנר קודם כל כמוזיקאי ולאחר מכן כהוגה דעות. בשנות ה-20 המוקדמות הוא החזיק ערימת תקליטים של יצירותיו בדירתו במינכן. אבל התלהבותו הייתה שטחית למדי, טוען רוס, ובין היתר הוא התעלם מעיסוקו הנרחב של ואגנר באהבה. גיבוריו של ואגנר נאבקים בחרטה – ממש לא תכונה נאצית.
מעבר לאנטישמיות התקיפה שלו, ואגנר היה בלתי עקבי מבחינה פוליטית. הוא פלרטט עם אנרכיזם, סוציאליזם, קומוניזם, פציפיזם ועוד, ונטה שמאלה ככל שהתבגר; יצירתו "זיגפריד" הושמעה בהלוויתו של ולדימיר לנין. המנהיגים הנאציים היו צריכים להיראות בתיאטרון בביירות, אבל המשיכה המוגבלת לאופרות של ואגנר ודעותיו המעורבות, הגבילו את ערכה של המוזיקה שלו בתעמולה הנאצית.
ועדיין, ואגנר סיפק את מוזיקת הרקע למכונת המלחמה הנאצית ולבסוף למלחמה עצמה. רוס מתאר קטע מרתק ב"אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס קופולה, בו מוזיקה מתוך "רכיבת הוואלקירים" של ואגנר מלווה את ההתקפה של מסוק אמריקני על כפר וייטנאמי. חיילים אמריקניים השתמשו במוזיקה זו במשימות בגרנדה ובעירק.
שאלה ישנה היא עד כמה ניתן להפריד בין האמן לבין האמנות. במקרה של ואגנר, האמנות עצמה היא אנטישמית ובומבסטית. יש הסבורים שהדעות הקדומות שביטא בגלוי הן בלתי נסלחות. אחרים סבורים שהעוצמה של האופרות שלו גוברת על הסתייגויות כאלו. ספרו של רוס מציג את הבעיה בצורה הוגנת, ואם אינו מספק תשובות – הרי שלפחות הוא מציג את השאלות הנכונות, מסכם אקונומיסט.
