כך פותחת פרשת השבוע (דברים לב): [א] הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. פירושים רבים נכתבו על הפסוק הזה וכאן נביא רק את פירושו של ה'אור החיים': ש(משה רבנו) דיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתייחס בשם הארץ. והוא ממשיך לבאר: וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, פירוש חלקי השמים (הרבדים הרוחניים שבאדם) שלהיותם טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה כי הנפש תסבול מרות בענייני הבורא כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר ותשמע הארץ, פירוש חלקי הארץ, אִמְרֵי-פִי. כי הגוף, להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע. מפליא עד כמה זה מסביר את המתחולל אצלנו.
אנחנו מתייחסים לרבדים הגלויים של המציאות, חלקי הארץ, כי זה מה שנתפס בחושים; לרבדים הנסתרים, חלקי השמים, אנחנו פחות מתייחסים ולפעמים גם לא מודעים לקיומם. בפרשת השבוע מנחה אותנו משה רבנו, לפי פירושו של 'אור החיים', להאזין לרבדים הנסתרים של המציאות כי הסתפקות ברבדים הגלויים תעניק לנו תמונה חלקית ועל כן מעוותת של המציאות. בהמשך הפרשה גם מעניק לנו משה רבנו הדרכה מפורטת כיצד להתחבר לרבדים הרוחניים, הנסתרים. כמובן, במסגרת זו לא נוכל להקיף הכל רק נזכיר שוב כי שמה של הפרשה הוא "האזינו" מה שאומר שהקשבה נכונה עשויה להעניק לנו הצצה אל אותם רבדים נסתרים, אל חלקי השמים כלשונו של ה'אור החיים'.
בספר איוב מופיע פסוק עם תובנה מעניינת ועכשווית מאוד, הנגדה לכאורה בין התרומה של האוזן לתודעה האנושית ובין תרומתו של החך (פרק יב): [יא] הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ (פרק לד): [ג] כִּי אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל: דומה כי אין צורך להרבות מלים בנוגע לחוש הטעם ותרומתו לאיכות חייו של אדם, תעשיית המזון המודרנית בימינו בנויה על זה. גם לחוש השמיעה יש תרומה משמעותית לאיכות החיים, אז מדוע ביחס לאוזן בוחר איוב להפנות את תשומת הלב לבחינת המלים במקום לשמיעה כפשוטה? המפרשים אומרים שאין כאן הנגדה אלא שאלה חבויה: כולם מסכימים שהחך מבחין בין מר למתוק, מדוע לא להבין שהאוזן אמורה להבחין בין אמת לשקר?
מדינה או ממלכה?
אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן ראשי תיבות א.מ.ת. המדרש (רבה) מספר כי כאשר רצה הקב"ה לברוא את העולם הוא התייעץ עם המלאכים שהביעו דעות שונות: חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, זהו שכתוב (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה. אבל העולם אינו יכול להתקיים בלי אמת, אז הנה הפתרון מספר תהלים (פרק פה): אמת מארץ תצמח. וגם זה ראשי תיבות א.מ.ת. כלומר שגם מתוך התבוננות בענייני הארץ אפשר להגיע לאמת. ואמנם התבוננות פשוטה במה שקורה אצלנו, באירועים הגלויים, עשויה לסייע לנו לראות את האמת, והיא שמערכות השלטון שלנו בנויות על שקר.
אנחנו עם אחד זו עובדה, אנחנו גם חיים במדינה אחת ומאוחדים בה, רק לכאורה. כי המדינה הזאת מורכבת משתי קבוצות בכללות, קבוצת היהודים - הממלכתיים, וקבוצת הישראלים - המדינתיים. הראשונים, שהם הרוב המוחלט, נוטים להכיל דעות שונות משלהם גם אם הן קיצוניות ונזקן מוכח, כגון הקרן לישראל חדשה וגרורותיה, בעוד האחרונים שוללים מכל וכל את דעות הממלכתיים, "איך יכולת להצביע ימין"? שאלו אותי. כך יוצא שממלכתי נושא תפקיד שלטוני, ראש ממשלה נניח, עשוי למנות לתפקיד בעל דעות מדינתיות בעוד ההפך לא יקרה. עדיין זכורה המחליפה של זבולון המר במשרד החינוך שהכריזה כי עליה "לנקות את משרד החינוך" מהימניים שהשתרשו בו.
עד הזמן האחרון השמאל נלחם בימין והימין הכיל את השמאל ואף טיפח אותו במידה לא מבוטלת. אבל מתישהו צריכה להתקבל הכרעה, להחליט מי מוביל, השקפת העולם הימנית ממלכתית או השמאלנית מדינתית, שישראל ככל העמים חלילה. הפתרון האמיתי הוא שילוב בין הממלכתיות של הימין ובין האנרגיות המתפרצות של השמאל. נכון לעכשיו, הימניים טועים בכך שמייחסים לשמאל מידה של ממלכתיות והשמאלנים טועים בכך שחושבים כי יצליחו להכניע את הימין. ייתכן שהתפרצות הקורונה לקראת שיאו של המאבק בין ימין ושמאל באה גם כדי להזכיר לכולנו כי השליט האמיתי הוא היושב במרומים והוא מצפה מאיתנו לאחדות שתתבטא בהתחשבות הדדית, בדאגה לכל פרט.
