אנחנו נמצאים, כנראה, בשיאו של הגל השני. מדי יום מאובחנים אלפי אנשים, ואלפים נוספים נדבקים ואינם מאובחנים. מספר החולים הוא גבוה מאוד ובהכרח יבואו בעקבותיו עוד חולים קשים, מונשמים ומתים ביניהם גם אנשים צעירים.
קיימת בציבור תחושה קשה של אובדן שליטה, אובדן דרך, אובדן עשתונות ובמיוחד אובדן אמון. התחושה מתעצמת בעקבות חילוקי דעות בהנהגה, מסרים סותרים, הגבלות שנראות מופרזות ולא מנומקות ובעיקר תחושה שההחלטות אינן ענייניות אלא תוצאה של לחצים של בעלי עניין .
ההחלטה שהתקבלה על סגר ומוצגת כבלתי נמנעת היא טעות מכמה סיבות:
- אין דבר כזה סגר מוחלט, תמיד נדרשות חריגות, אחרת לא יהיה לנו חשמל, מים, מזון, צבא, משטרה ובתי חולים.
- כדי להקטין את התחלואה בצורה ניכרת נדרש סגר קשה וארוך שהמשק הישראלי יתקשה או לא יוכל לעמוד בו
- סגר מעביר את עיקר ההדבקה מהקהילה לתוך הבתים ולכן מקטין ודוחה אותה . אך כאשר יוצאים מהסגר כעבור מספר שבועות ישנם מספיק אסימפטומטים שמחדשים את מעגלי ההדבקה.
אנחנו נלחמים את המלחמות של היום בשיטות של אתמול ושלשום. הפתרון של סגר היה נכון בגל הראשון כשהתחלואה הייתה מצומצמת, תוכנית הרמזור הייתה אופציה טובה כשעיקר המחלה התרכזה במגזר החרדי. כיום כשהמחלה נמצאת בכול מקום מסביבנו אין בכל זה טעם.
אז מה כן?
כיון שאין באמצעותנו דרך לעצור את המגפה כרגע הפתרון הנכון הוא לצמצם נזקים.
במקום להעביר את המדינה למצב חירום, יש להעביר את בתי החולים ומערכת הבריאות למצב חירום ואת שאר המדינה להשאיר בשגרת קורונה:
צריך להמשיך להפעיל את המשק בכול מקום שאפשר כדי שלא נפשוט רגל
צריך להקפיד על ההנחיות ולאכוף אותן בחומרה כולל איסור מוחלט על התקהלויות
צריך להגן כמה שיותר על הקשישים והחולים ולהשקיע את מירב המשאבים למנוע הדבקה שלהם. ובעיקר צריך להגדיל את היכולת של מערכת הבריאות לקלוט ולטפל בחולים.
בכול מערכת ישנן מגבלות שנובעות מצווארי בקבוק. במערכת הבריאות יש כיום מספיק מקום לכול החולים, מספיק מיטות, מספיק ציוד ומספיק כסף. המגבלה של מערכת הבריאות היא בעיקר מגבלת כוח אדם שנובעת, לדעתי, מהיערכות פנימית שגויה. להלן כמה צעדים דרושים לקראת פתרון:
- סגירת שירותים אמבולטוריים- בכול בתי החולים ישנה פעילות דחופה לצד פעילות אמבולטורית (מתוכננת ולא דחופה). הפעילות הלא דחופה חשובה מבחינה רפואית וחשובה לבתי החולים מבחינה כספית, אבל ניתן לצמצם אותה ובכך להפנות משאבים רבים למקרים דחופים. צעד ראשון בהיערכות בתי החולים הוא צמצום הפעילות האמבולטורית למינימום, הסטת רוב כוח האדם האמבולטורי למטרות דחופות ומתן פיצוי לבתי החולים על אובדן ההכנסות.
- יחידות לטיפול נמרץ- כמעט בכול בתי החולים, מחלקות טיפול נמרץ מתפצלות לשני חלקים. חלק עם חולי קורונה מונשמים וחלק עם "חולים נקיים" . הפיצול הזה אפשרי בבתי חולים גדולים אבל קשה מאוד לקטנים ובינוניים. הפתרון: חולי קורונה מונשמים וקריטיים צריכים להתרכז במספר קטן של בתי חולים ייעודיים גדולים. בשאר בתי החולים מחלקות טיפול נמרץ ישרתו חולים ללא קורונה. חולה קורונה בעל סיכויי הישרדות גבוהים יועבר מבית חולים קטן למרכז שלישוני והשאר ישכבו במחלקת קורונה רגילה ולא ביחידות לטיפול נמרץ.
- מחלקות קורונה - מחלקות קורונה מאוישות היום על-ידי רופאים ואחיות מצוות המחלקות הפנימיות. זה יוצר עומס על קבוצה מצומצמת של צוותים רפואיים, מתיש אותם ולא מאפשר טיפול יעיל בשאר החולים הפנימיים שאינם חולי קורונה ויוצר צוואר בקבוק מיותר ומסוכן. כיון שטיפול בחולי קורונה הוא כמעט רוטיני, צוות מחלקות קורונה צריך להיות מורכב ברובו מצוותים אמבולטוריים (למשל כירורגים, קרדיולוגים וכולי) עם חיזוק של 2-3 רופאים פנימאים שינהלו את הטיפול בהתאם לפרוטוקולים מוסכמים. כך אפשר יהיה לפתוח עוד מאות מיטות לחולי קורונה בבתי החולים, להקטין עומסים ולהתכונן לעתיד לבוא, והכול בלי לפגוע ביכולת המערכת לטפל בחולים רגילים של מחלקות פנימיות.
- חלופות אשפוז - לפחות מחצית המאושפזים אינם חולים קשים וחלקם הגדול יכול וצריך להיות במסגרות חלופיות. משרד הבריאות צריך לייצר ובמהירות מסגרות מתאימות לחולים אלו באחריות הקופות או הצבא.
- היערכות חרום- משמעותה שרוב צוות בית החולים מטפל בחולי קורונה, שאין חופשות אלא חופשות מחלה ושלא מקטרים כל הזמן. ועוד משהו לחברי הרופאים ולראשי ההסתדרות הרפואית, מצב שמאות רופאים פנימאים נמצאים בחופשת בחינות בעיצומו משבר קורונה הוא הזוי, מטורף ומביש לא פחות ממחזות האימים בבלפור.
לסיכום:
מערכת הבריאות חולה אבל לא קורסת. המשבר הזה יחלוף ולא עוד הרבה זמן . כנראה שעוד יהיה יותר קשה לפני שיהיה יותר קל. בינתיים עלינו לשנס מותניים, להרים ראש ולהיכנס מתחת לאלונקה.
בהיערכות נכונה, מערכת הבריאות, יכולה לקחת אחריות, לשאת בנטל באומץ ולהציל את ישראל מקריסה כלכלית, בהיערכות לא נכונה, הבית ייפול על כולנו.
