כמו ישעיהו בן אמוץ, גם דוד גרוסמן ("מוסף ידיעות", ערה"ש תשפ"א), כאנשי רוח אחרים, כועס על ההנהגה הפוליטית ומייחל להחלפתה. כמו ישעיהו בן אמוץ, גם דוד גרוסמן ואנשי רוח ישראלים אחרים חווים השתוללות של מגפה.
כהומניסט וכאיש מוסר, חרף "הבטן המלאה" שיש לו על ההנהגה ועל העם, נוכח המגפה, ישעיהו מגלה מנהיגות ואחריות; הוא כובש את כעסו וכנגזר מערכיו המכוננים של המוסר היהודי "קדושת החיים", "ואהבת לרעך כמוך", "וחי אחיך עימך" "ובחרת בחיים", הוא קורא בקול דואג וחומל "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך [דְּלָתְךָ] בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יעבור [יַעֲבָר] זָעַם".
גרוסמן (אנשי רוח אחרים ממלאים את פיהם מים בשעה קשה זו) נוהג אחרת מהנביא. הוא מתעלם מהחולי והמוות שהמגפה זורעת וכמו בימים שקדמו להולדת ההומניזם וערך "קדושת החיים" באירוע המכונן של "העקדה", הוא תומך ב"חגיגה הדמוקרטית" שמתנהלת בכיכרות ובגשרים, בעיצומה של מגפה שהולכת ומתעצמת. התכנסות דומה מתרחשת למרבה החרפה, בניגוד גמור לקריאתו הדאגנית והחומלת של הנביא, גם בציבור שאמור לדבוק במצוות התורה מתוך הבנה ש"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ".
גרוסמן מתייחס במאמרו לקלקול שחל בחברה הישראלית בגלל ה"אנוכיות הדורסנית והשחיתות" של נתניהו, אך הוא עיוור לגורם העיקרי לקלקולה: הפיכתה של ישראל בעשורים האחרונים ממדינה דמוקרטית יהודית, ככוונת הוגיה ומקימיה, למדינה דמוקרטית פרוגרסיבית.
"הליברליזם" הפרוגרסיבי הוא יורשו של הקומוניזם והוא גרוע ממנו משום שבעוד שהקומוניזם הציע לפחות עולם "חדש" במקום "הישן" שאותו הרס, הפרוגרסיביזם מציע רק הרס.
ערכי מדינת ישראל הקבועים בחוקי היסוד שלה, מבוססים על תרבות מוסר האמת, החרות (הליברליזם), הערבות ההדדית הלאומית והצדק התנ"כיים, במטרה ליצור באמצעותם קונסטרוקציה חברתית לאומית חזקה שמחויבת לשלום בניה, אך גם לשלום האנושות והעולם.
הפרוגרסיביזם לעומת זאת כופר בקיומה של אמת אובייקטיבית, מחליף חרות בחופש, לאומיות בקוסמופוליטיות וצדק בשוויון. הוא רואה בכל סובייקט וקונסטרוקציה חברתית (משפחה, לאום, מדינה, שפה, אתוס ודוקטרינה לאומית וכו') תוצאה של כוח ודיכוי ולכן דינם הוא אחד - להיהרס ולהתפרק.
מבחינת הפרוגרסיביזם, כמדינת לאום, שערכיה מייצגים את הסדר החברתי הישן, על ישראל היהודית ולא רק הדתית, אלא גם התרבותית, זו של ביאליק, רחל, ברל כצנלסון, אלתרמן, נעמי שמר, אביהו מדינה ויהורם גאון, להיעלם ולפנות את הדרך לעולם שבנוי מעיסה אנושית גדולה אחת, חסרת זהויות וגבולות מכל סוג.
בניגוד לקומוניזם שהיה בעל חתימה בולטת שיצרו דוקטרינה סדורה, אישים ומפלגות פוליטיות, הפרוגרסיביזם הוא חסר חתימה. כמו הקוביד 19 - שהוא וירוס חסר ישות ביולוגית שלמה, שמפיץ את עצמו ע"י היטפלות לתא ביולוגי שלם והורס אותו, כך גם התפשטו בחברה הישראלית ובמנגנוניה בעשורים האחרונים באין מפריע הרעיונות הוויראליים שנועדו לסכסכה ולפרקה.
אופיו הווירלי חסר החתימה של הפרוגרסיביזם, איננו יכול להצדיק את כישלונה החרוץ של ההנהגה הרוחנית הישראלית, בעיקר החילונית, לזהות את האיום ולהתגייס בנחרצות כשל הנביא ישעיהו, לסכלו במתקפת-נגד תרבותית-ערכית חינוכית. ההתמקדות ב"אנוכיות הדורסנית והשחיתות" של נתניהו היא חשובה, אך הקורה בין עייני ההנהגה הרוחנית שמנעה ממנה להבחין ב"פיל" שמפרק את הבית מזהותו, היא כשלון מהדהד ובל יסולח.
בימים אלה של "הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים", החברה הישראלית משולה לאוסף של מכוניות שרוב נהגיהן (כך ע"פ תוצאות שלוש הבחירות האחרונות) נוהגים בימין הדרך כבספר התעבורה הישראלי, אך מיעוט פרוגרסיבי, שחלקו שולט במנגנוני מדינה חשובים, נוהג כבבריטניה בשמאלה וגורם למכוניות להתנגש ולהיתקע זו בזו מבלי יכולת להתקדם.
למציאות הכאוטית הזו, שבה "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" כי ישנם כאלה שנוהגים בכביש לפי "ספר תעבורה" משלהם, התכוון ישעיהו בדבריו "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".
המגפה הייתה יכולה להיות לאנשי רוח ומוסר, חילוניים כדתיים, הזדמנות לחילוצה של החברה הישראלית מהסטכייה בה היא שקועה באמצעות הנהרת ערכי המוסר התנ"כי הקבועים בחוקי היסוד ומחייבים כמו החוקים, כדי לאפשר למנהיגות הפוליטית והמדעית-מקצועית לקבל הכרעות קשות נדרשות. אולם המגפה חשפה שלא רק איש הרוח החילוני בורח מתפקידו, אלא שמארבע המידות שישבו לפני חכמים, דווקא תלמיד המַשְׁמֶרֶת, זה ששכח שההלכה נועדה לשרת את המוסר, שמערכיו מצוותיה נגזרו, הוא בשעת חרום קשה זו, מורה הדור ומנהיגו הדתי.
תלמידי חכמים היו יכולים ללמד חילונים ובהם מדענים מובילים, שאינם מכבדים את הכרעת הרוב הדמוקרטי ומנהיגותו הנבחרת וזורעים בלבול ומבוכה, פרק בחובה היהודית למנוע אנרכיה. זאת, אילו היו פוסקים בענייני המגפה, כמו רבן גמליאל ורבי חנינא בן דוסא, שכדי למנוע את התמוטטות הסדר החברתי, פרצו את קירות ההלכה והורו לרבי יהושע להגיע לרבן גמליאל במקלו ובמעותיו, בעיצומו של יום כפור.
במשבר הקורונה, שיותר משהוא רפואי וכלכלי, הוא משבר מנהיגותי - פוליטי, רוחני, מדעני ודתי שגורם ליחיד להתפרק מאחריותו הראשונית, שהיא לחייו שלו, אין להתפלא שנהיינו כמו "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח".
