צפיתי בך אתמול בשידורי המהפכה. אישה אחת, ממנהיגות מחאת בלפור, עם חזות של רוצחת סדרתית וטון דיבור מעורר אימה. ספק התנבאת ספק איימת על כולנו: "מגיפת הקורונה לא תעזוב את ישראל עד שנתניהו לא יעזוב את בלפור". לך האישה מהמרקע, אני מקדיש את הסיפור הבא:
זיהיתי אותה מיד כשתמונתה הופיעה על המרקע כשהיא אזוקה ומובלת לניידת. היא נראתה בטוחה בעצמה, זוהרת כמו כלה בליל חופתה, אולי, רק מעט נבוכה מאור הזרקורים. על המסך התגלגל הלוך ושוב הסרט בו היא נראית שולפת את האקדח, מכוונת ביד יציבה ואז יורה. היא נראתה מבוגרת קצת יותר משזכרתי, אבל יפה אפילו יותר. מאז שנפגשנו, צמחו לה קמטים קטנים מסביב לעיניים ששיוו לה מראה בשל. מה שלא השתנה הוא אותו מבט חסר פחד, גאה וקצת מתנשא שנחרט בזיכרוני.
המפגש הראשון שלנו היה ברחוב קטן בתל אביב לפני עשרים שנה כמעט. הייתה שעת צהריים, הלכתי על המדרכה ופתאום ראיתי דג חי מפרפר על הריצפה. הוא לא שכב בשלולית של מים ולא היו עליו סימני חבלה שהיו צפויים לו נזרק מאחת המרפסות או נפל משקית שמישהו נשא. הוא נראה סובל והתכופפתי להרים אותו. המחשבה הראשונה שלי הייתה על דגים שנופלים מהשמים כמו אצל הרוקי מורקמי, הרמתי ראש ופתאום ראיתי אותה. היא נשאה תיק, עמדה חמישה מטרים ממני ונעצה בי מבטים. היא הייתה יפה מאוד, ועיניה שננעצו בי, עוררו אצלי חוסר שקט. משהו בהתנהגותה נתן לי תחושה חזקה ולא מוסברת שהיא קשורה ליצור האומלל. הרמתי את הדג ונשאתי אותו בידיי. יש לך מים? שאלתי, והיא השיבה מהר מדי שלא. נכנסתי לחצר הקרובה לחפש ברז מים והיא עקבה אחרי במבטה. תוך שאני מחפש, הדג עשה פרפור אחרון ונפח את נשמתו בזרועותיי. היא ראתה אותי מניח את הדג בפח חייכה לעצמה חיוך קטן והלכה בלי להגיד מילה. כל הדרך הביתה וגם למחרת שאלתי את עצמי למה שמישהי תשאיר דג מפרפר באמצע הרחוב ולא מצאתי תשובה.
המפגש השני שלנו היה בחוף הים של פלמחים. עשיתי טיול בוקר לאורך החוף והלכתי לכיוון החניה. היא כנראה הייתה עם חברים שישנו על החוף באוהל והלכה לעשות פיפי. היא כרעה מאחורי תלולית עפר קטנה ובדיוק התנגבה עם טישיו לבן כשאני הופעתי לה משום מקום. המשכתי ללכת על השביל וסובבתי את מבטי כדי לא להביך אותה, אבל היא דווקא ציחקקה ונופפה לעברי בנייר לשלום כמו בדגל. מלמלתי משהו לעברה וחזרתי לרכב אבל כל הדרך חשבתי רק עליה. הופתעתי שלא באמת הפריע לה שראיתי אותה ערומה, להפך הסיטואציה שעשעה אותה. היו לה פנים מאוד יפים ומלאי ביטחון. ועוד משהו, היא הייתה מוכרת לי, רק לא זכרתי מהיכן.
המפגש השלישי התרחש כשצפיתי בצילומי ההפגנות מבלפור בשידורי המהפכה של ערוץ 13. הפעם היא לבשה חולצת טריקו לבנה ומסביבה עמדו עשרה גברים שחיכו למוצא פיה. היא ללא ספק הייתה ממנהיגות המחאה. גווה היה זקוף כמו שרואים אצל דוגמניות בלט, שערה קצר ופניה לא מאופרים. היא דיברה במשפטים קצרים כמו איש צבא והיה לה מבט אצילי של חית פרא. פתאום הכל התחבר אצלי, הנערה מהחוף וזו מהרחוב בתל אביב, הבנתי שכולן הן אותה אחת והצטמררתי.
באותו לילה, בחלומי, נפגשנו לפגישה סודית ללא ידיעתה. היא הלכה לישון על מזרון מאולתר בגן הפעמון עם כמה חברים לדרך. כשהגעתי, היא התעוררה לקראתי וחייכה. התכוונתי לשאול אותה על הדג אבל הדיון התגלגל לפסים אחרים...
מה שלומך? אלו ימים גדולים, היא השיבה, ימים היסטוריים. כשהילדים שלי, ישאלו אותי מה עשית בימי ביבי האחרונים, אני אוכל להסתכל להם בעיניים.
לא חראם על השכנים, שאלתי אותה? בכל מהפכה יש קורבנות. אני מקריבה את עצמי וגם השכנים סובלים קצת.
ולא מפריע לכם להניף דגלים שחורים, שאלתי? זה מזכיר קצת את דאעש. מה רע בדאעש? הם אידאליסטים, גלובליסטים, דבקים במטרה...
ורוצחים בדם קר...
נו באמת, אתה יודע מה ההבדל בין טייס שמפיל פצצה לאיש דאעש שמניף סכין? היא השיבה, אצל דאעש העונש הוא אישי, אצל הטייסים הגיבורים שלך העונש הוא קולקטיבי.
את לא נורמאלית, אמרתי, ומיד הצטערתי, אם היית שם היו אונסים אותך, הופכים אותך לשפחת מין ומכסים לך את הפנים עם בורקה. פניה התקשו, אל תנסה להפחיד אותי כי זה לא יעבוד. אני אדם מוסרי ופועלת לפי צו מצפוני.
ומה אומר לך צו מצפונך לעשות? אלה ימים גדולים, היא שבה ואמרה ואז התכנסה לתוך עצמה ואני התעוררתי היישר לשידורי המהפכה "ראש הממשלה ניצל הערב מהתנקשות", אמרה הקריינית בקול דרמטי ועם מבט קצת עצוב כשסרט ההתנקשות רץ ברקע בלי הפסקה.
מישהו מהאורחים באולפן אמר שהוא לעולם לא יסלח לנתניהו על-כך שהפך אנשים ערכיים לרוצחים. מישהו אחר אמר שהוא מכיר אותה. אישה נהדרת גדולה מהחיים עם כוונות טובות, ואמנון אברמוביץ' סיכם, אבל רק בצחוק, שאם היו לה כוונות טובות האירוע היה מסתיים אחרת.