משני צדי המתרס - פרשת אלטלנה

פרשת אלטלנה הכאובה הותירה משקעים קשים. למרות שנותרו רק מעטים מעולי אלטלנה ומעטים מלוחמיה שחוו את חרפת הסזון ואת השפלת אלטלנה, צדי המתרס עדיין קיימים. פרשת אלטלנה הובילה להכרזתו העקרונית של דוד בן-גוריון: עם אחד, צבא אחד, ממשלה אחת, וההיסטוריה תשפוט! אולם הסכנה האמתית בפרשת אלטלנה לא הייתה בהפרת העיקרון. אלא בשנאת חינם שמצאה הצדקה בהפרת העיקרון. הכתובת לשנאת חינם הייתה רשומה על הקיר ועודנה רשומה גם היום. משום כך צדי המתרס עדיין קיימים. האצ"ל קיים הסכמים ועמד במילתו בכל עת, עם המוסדות, מול הבריטים, שחרר חטופים בריטים כפי שהבטיח ותלה אחרים, גם כן כפי שהבטיח. נתן התראות, נצר אש וקיים איומיו, כפי שהבטיח. האמינות המתאימה לאופיו של בגין הפכה למוניטין של ה'ארגון' בקנה מידה עולמי. שניים מגדודיו כבר הצטרפו לצה"ל והגדוד שרוכז בשוני עמד להתגייס ערב אסון אלטלנה. ויכוח על אופן פריקת הנשק הפך את האצ"ל לכל מה שיכולתם לקרוא עליו בעיתונות ובספרות הממסדית למשך שנות דור והותיר את לוחמיו בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בהלם, תסכול ואכזבה. השנאה להם, ה'פורשים' פשטה בתנועות הנוער ובהתיישבות באופן שכמעט הובילה למלחמת אחים. האכזבה והשנאה מציינים את הדור. כך כתב לוחם אצ"ל עלום שם בשהותו במחנה המעצר בלטרון: ובחוץ שנאת חינם יוקדת, הנה אחים יתגודדו כחתולים. תוך מריבות חינם, ציון תמיד נלכדת, תש"ח שבויה בסבך הנפתולים. שוב זרוע זדון אותנו באיבה הודפת, משרשרת הגבורה תתיק הטבעות, ואחרד מפחד העבר והבאות. איש אצ"ל, אלמוני, מחנה לטרון. שנאת חינם הקשורה בצדי המתרס באה לידי ביטוי בכתביהם של רפאל קירש, מניצולי אלטלנה, ונתן אלתרמן. שנים ארוכות באירופה עמלנו ללא הפוגה ואת פרי עמלנו 'אלטלנה' הבאנו בעדך, מדינה ואיך שקיבלתם אותנו, אלוהים, לעולם לא נשכח! על אחים חיילים חלמנו, אך נתקלנו באש התותח... רפאל קירש, מניצולי אלטלנה. אל יכהה את עינינו עשן כתיבתם, של קוראי הבושה וסופקי הכפיים, יעמוד נא העם ללא ניע עפעף כי הנשק הזה לא להבל נשרף... הוא שירת, שריפתו פרושה ניצחון ליצרה של אומה, על יצרו של העדר. הוא שירת, שריפתו פרושה הנכון הוא קיום המרות ושמירת הסדר. נתן אלתרמן. שתי מפלגות דרשו הקמת ועדת חקירה שלא הוקמה מעולם ושיח ציבורי שלא ניתן לו להתקיים. ביוני 1948 קבע בן-גוריון כי התותח "ראוי לעמוד ליד בית המקדש", בינואר 1950 אימץ בנאומו בכנסת את הניסוח 'התותח הקדוש". באותה שנה פורסם ספרון של י. גבריאל בהפצת משרד הביטחון: 'אצ"ל לא יטוהר מחטאי השאול הרובצים עליו, מאשמת בגידה, פרישה, פשע ורצח. חובה עלינו להזהיר את העם מפני סכנת אצ"ל-חרות בעתיד, שכן אם נבל זה מרים קולו, סימן שהוא מכין במסתרים איזו תועבה חדשה'. בשנת 2011 הוצב 'התותח הקדוש' בבסיס חיל התותחנים בשבטה, שם יישאר עד שיבנה בית המקדש. לצד התותח נקבע שלט "רק לא מלחמת אחים", הנחייתו של מנחם בגין לאנשיו. המנהיג שלא נגרר למלחמת אחים. מדינת ישראל לא הכירה בתרומת המחתרות לתקומת ישראל. להלן סקירה מתוך הספרות הממסדית: תולדות מלחמת הקוממיות (הוצאת מערכות), פרשת אלטלנה לא מוזכרת כלל. קורות מלחמת העצמאות (הוצאת מסדה), מה ומי במלחמת העצמאות (הוצאת דבר), האצ"ל לא קיים הסכמים... היה בכך משום קריאת תגר על ממשלת ישראל ואות להתקוממות בעצם ימי מלחמה גורלית. לקסיקון לביטחון ישראל (שיף, הבר), גלילי דיווח לבן גוריון כי המגעים עם אצ"ל עלו על שרטון וכי אצ"ל זומם הפיכה או לפחות הכרזה של מדינה נפרדת בירושלים. לא נמסר לשרים מידע על מגעים עם אצ"ל, כל העניין הפתיע את הממשלה. הוחלט להגיב נמרצות... חלף דור. מתוך חומר הלימוד של ילדינו כיום - מט"ח-המרכז לטכנולוגיה חינוכית: 'תוך הפרת חוקי המדינה הביא אצ"ל לארץ אונייה עם נשק ביוני 1948. ממשלת ישראל תבעה להעביר לרשותה את כל הנשק. לאחר שאנשי אצ"ל סירבו להסגיר את הנשק, הספינה הופגזה ועלתה על שרטון' (חיר-חיים יואבי רבינוביץ: "תלמידים יקרים, עובדים עליכם: האצ"ל לא הפר את חוקי המדינה! כי הספינה עלתה על שרטון ונשארה תקועה עליו ורק אחר אז הופגזה כמטרה נייחת, אנשיה נורו קופצים למים מסיפונה הבוער שעליו גם הניפו דגל לבן, זאת הייתה ההצגה הכי טובה בעיר"). נמשיך עם מט"ח: 'לפי תנאי ההפוגה אסור היה לכל אחד מהצדדים לעשות צעדים שיעניקו לוייתרון צבאי כלשהו, המפקדה הישראלית ניצלה את ההפוגה הראשונה להבאת משלוחי נשק, דלק ומטוסים דרך האוויר והים מצ'כוסלובקיה, רומניה, בולגריה ויוגוסלביה'. לפי מט"ח - המדינה הפרה בעצמה את תנאי ההפוגה. אלטלנה הגיעה באותם ימי הפוגה בדיוק. בגין חתם על הסכם עם גלילי לפיו 20% מהנשק יועד לירושלים הנצורה, הסכם זה הופר על-ידי מדינת ישראל, באולטימטום של 10 דקות! כמה ימים קודם לכן דחו נציגי ההגנה במרסיי את הצעת האצ"ל להעלות 3,000 עולים בנוסף ל-940 מעפילים שכבר היו על אלטלנה ולקצר את שהייתם במחנות. בדיוק באותו זמן דיווחו הם על מוכנותם להוציא פעולת חבלה באלטלנה, כמו שחיבלו באוניה פאטריה (240 הרוגים), אך בהגנה היה מפקד שפוי שעצר זאת, ואני מתכוון לשאול אביגור שסירב ליוזמת אנשיו. כן, זה מבלבל ומשרה תחושה לא נעימה. חיפשתי במט"ח אזכור לנאום בגין שמנע על הסף מלחמת אחים - ולא מצאתי. אשאיר לכם לחפש את פרסומי העיתונות כמו 'דבר', 'על המשמר' ו'הארץ', מהבוקר שאחרי אלטלנה, מהללים את התותח. ה'פוטש' של בגין ו'חבורת הטרור'... זהו הנרטיב שנותר אצל רבים שחושבים שהם יודעים. בספר 'בראשית, הדרך למדינה וצבא אחד' (2008, הוצאת מערכות): ע' 164, בעקבות פרשת אלטלנה פורקו היחידות העצמאיות של האצ"ל... לא בדיוק. הם פורקו מכח הסכם שנחתם בין בגין וגלילי. מתוך הודעת האצ"ל, 26 למאי 48: 'אין צורך במחתרת עברית, במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים, לחוקיה נשבע, כי חוקינו הם, ואת ממשלתה נכבד.' מדינת ישראל לא מצליחה להתמודד עם האמת. הוויכוח היה על ירושלים, שם לא קם צה"ל ושם האצ"ל לא התפרק. תקומת ישראל מחקה את הסיבות בגינן פרשו 'הפורשים', בגינן חוו דה-לגיטימציה חברתית ורעיונית שקידשה את כל האמצעים, כולל חטיפות ועינויים. הם הוסגרו בסזון ונורו באלטלנה. חללי אצ"ל שהותירו אלמנות ויתומים במדינת ישראל שעל תקומתה מסרו נפשם, הפכו מזמן להיות אחים לנשק במותם, אולם המורשת והגבורה שבנפילתם, כמו שירתם הנהדרת שהייתה ולא נשמעה, אלא רק במחתרת, לא הפכה להיות חלק ממורשתו של עם בתקומתו, לא הייתה לה עדנה. את שושנה דמארי שרה 'באב אל ואד' שמעתם. היום שרה הקטנה... 'עלי בריקדות', 'כי הכל חולף עם הרוח', 'הורה מזרע'... את אלו שמעתם?! המורשת הולכת ונעלמת עם הלוחמים הוותיקים, היא נקברת. לא נשמע ולו שיר אחד משירתם היפה והגאה, לא בימי הזיכרון ליקיריהם ולא בערבי חג העצמאות של כולנו. מדינת ישראל לא שוקטת על שמריה, לא מוותרת על בניה הנעדרים והחטופים בידי אויב, החללים במצולות ים, שלתה שרידי צוללת דקר וטייס מהכנרת, אולם נכשלה באימוץ מורשת מפוארת של המחתרות. כ"ג יורדי הסירה אבדו כשהאצ"ל איבד את מפקדו הנערץ בפעולה בעירק, המשותף הוא שהם פעלו לאותה מטרה בדיוק. יש לנו היסטוריה אחת, לא שתיים. המחאה הדוממת על ניכור זה מהדהדת ככל שגוועת שירת 'המנון בית"ר' ו'חיילים אלמונים'. לוויה של אבי נותרו רק משה מגונדת הלטרוניסטים והוא כפוף מרוב שנים ויעל בן דב גיבורת לח"י, גיבורה אמיתית, זקופה ותמירה, צלולה וברורה, ששרו את השירים בפעם האחרונה. להם כבר לא יהיה מי שישיר. נותר חוב לאומי שמנציח את הפילוג ומונע את האחדות, עד היום, מותיר תוויות של בורות, של השמאל על הימין ושל הימין על השמאל כגחלים שממתינות למשב רוח. משום כך, צידי המתרס בחברה הישראלית עדיין קיימים. בל יוציא איש את עצמו מן הכלל ויקום ויאמר: ידי לא שפכו את הדם הזה, כולנו ידינו מגואלות בדם אחים, כולנו אות קין על מצחנו. ולא ניטהר אלא במעיינות אהבת ישראל. עזריאל קרליבך – למחרת אסון אלטלנה.