על פרשת רומן זדורוב

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. רצח תאיר רדא חולל עניין ציבורי בשאלה, אם הנאשם ברצח, אכן אשם. בשנת 1974 הייתה פרשה דומה, רצח רחל הלר, שגם הנאשם בפרשה זו, עמוס ברנס, שהודה ברצח, עורר מהומה גדולה בציבור, אחרי שבכיר בדימוס במשטרה, חקר את העניין וטען שברנס לא אשם. כל מי שמתעניין בפרשת רומן זאדורוב, אשם או לא אשם, כדאי שיקרא את הספר "פעם כשאהיה יותר צעיר" מאת יעקב בורק. כוונתי לפרק "אני מאשים, לשווא". פה מתגלים מקרים רבים של טעות בזיהוי פושעים, והדרכים הכי טובות לזהות נאשם - כן או לא. בורק מציין את השיטה שנמצאה יעילה לגלות אם חשוד משקר. אם בתשובה להאשמתו בפשע מסוים, הוא ממעט בפרטים וקופץ ישר לדברים המהותיים של הפשע, סימן שהוא משקר. אבל אם הוא מתעכב על רגש ומניעים ומוסיף הרבה פרטים שוליים, גם, אם יתבקש לחזור שוב ושוב על הסיפור שלו, כל פעם בסדר שונה, הרי הסיכוי שהוא יתחיל לסתור את עצמו, עולה. המאמר מביא מקרים רבים, שבהם עדי ראיה שונים לאותו אירוע, טעו בפרטים רבים מתוך האירוע. בנוסף, גם מומחה בתחום מסוים, יכול לקבוע קביעות שונות, רק על סמך זה שהוא מאמין שקביעה מסוימת נכונה ואחרת לא... נמצא גם שעדיף לקבוע על-פי עדויות מזירת הפשע, את מאפייניו של הפושע. במקרה ההפוך, כשמביאים חשוד בפשע ומנסים לשדך לו ראיות מתוך זירת הפשע, רבים הסיכויים שההתאמה תהיה על-פי אמונתו של החוקר. כלומר, עצם אמונתו של החוקר, שהנאשם אשם, תגרום לו להתאים את הראיות מזירת הפשע לאותו פושע.