- רוברט רייך, איש המפלגה הדמוקרטית, כיהן כשר בממשליהם של ג'רלד פורד, ג'ימי קרטר וביל קלינטון. הוא היה פרופסור באוניברסיטאות ברקלי, הרווארד וברנדייס וחיבר 18 ספרים. ניו-יורק טיימס בחר בו לאחד מעשרת השרים הטובים ביותר בממשל האמריקני במאה ה-20, ואילו וול סטריט ז'ורנל מיקם אותו במקום השישי בין הוגי הדעות החשובים ביותר בתחום העסקים. מאמרו בגארדיאן הבריטי (4.10.20) נכתב בחלקו בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
לרגע מצאתי את עצמי היום מרחם על דונלד טראמפ. האיש המסכן "נאבק" בקורונה (הביטוי שהופיע בכל הדיווחים). הוא בבית החולים. הוא לא בכושר. הוא בן 74. ראש הסגל שלו אמר שהתסמינים "מאוד מדאיגים". ג'ו ביידן מתפלל לשלומו. קאמלה האריס שלחה איחולים מכל הלב. ברק אובמה הזכיר שכולנו ביחד בזה ורוצים לוודא שכולנו בריאים.
אבל, רק רגע: מדוע שנחוש אמפתיה כלפי האדם הכי לא אמפתי בעולם? סיבה אחת היא כבוד: הוא בן אדם. הוא הנשיא שלנו. אבל יש כאן חוסר סימטריה. בעוד קמפיין ביידן הפסיק את כל התשדירים השליליים, אלו של קמפיין טראמפ נמשכים ללא הרף. קמפיין טראמפ יצא נגד "אובמה השקרן וקאמלה האריס המזויפת" וטען ש"ג'ו הישנוני איננו מתאים להיות הנשיא שלכם". אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה קורה אילו ביידן היה לוקה בקורונה? טראמפ היה אוכל אותו חי.
איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שטראמפ חולה? הוא שיקר על כל דבר אחר. אולי הוא יופיע בעוד יום-יומיים רענן ורגוע ויאמר: "קורונה היא לא סיפור גדול". הוא יטען שנטל
hydroxychloroquine וכך החלים. הוא יכריז שניצח ב"קרב" נגד הקורונה משום שהוא חזק ועוצמתי, מבלי לתת קרדיט לטיפול הרפואי הטוב ביותר שאפשר לקנות. ובינתיים, ה"קרב" שלו הפנה את תשומת ליבה של המדינה מהגילוי לפיו שילם רק 750 דולר בשנתו הראשונה בתפקיד וכמעט כלום ב-15 השנים הקודמות, ושהוא איש עסקים כושל הממשיך להפסיד כסף. וגם מהעימות בשבוע שעבר, בו סירב לגנות את "העליונות הלבנה".
זה אפילו מסיט את תשומת ליבנו מהסיבה לכך שהקורונה יצאה מכלל שליטה בארה"ב: דונלד טראמפ. הוא התעלם ממנה, גלגל את האחריות למושלים ואז דרש לפתוח מחדש את העסקים מוקדם מדי כדי שהכלכלה תיראה טוב לפני הבחירות. הוא התקוטט עם מומחי המרכז לבקרת מחלות, קידם תרופות כוזבות, ערך עצרות ללא מסיכות – וכל אלו תרמו למותם של רבבות ללא צורך. ה"קרב" של טראמפ גם הסיט את תשומת הלב מכך שהוא ומיץ' מקונל רומסים את הדמוקרטיה האמריקנית במינויה של איימי קוני-בארט לבית המשפט העליון, לאחר שמקונל מנע את מינוי המועמד של אובמה כמעט שנה לפני הבחירות.
למרות כל זאת, ביידן והדמוקרטים לא מדברים על הגדלת מספר שופטי בית המשפט העליון, או על מתן מעמד של מדינה לעיר וושינגטון ולפורטו-ריקו. מהלך כזה ימנע את המחזה המוזר בסנאט, בו הרפובליקנים שולטים למרות שהם מייצגים 11 מיליון אמריקנים פחות מהדמוקרטים, ויסייע לאזן את חבר האלקטורים ולמנוע בחירת נשיא שלא זכה לרוב הקולות. הדמוקרטים חוששים שזה ייראה לא הוגן. לא הוגן, כאשר טראמפ מסרב אפילו להתחייב שיעביר בצורה מסודרת את השלטון אם יפסיד ומסרב להתחייב לקבל את התוצאות? כאשר הוא כבר טוען שהבחירות מושחתות לרעתו?
הן בתגובה לאשפוזו של טראמפ והן בתגובה לתמרוניו הפוליטיים, הדמוקרטים רוצים לפעול בצורה הגונה ונחמדה, לפעול בדרך המלך ולהיות הוגנים. הם רוצים להגן על הנורמות, הערכים והמוסדות הדמוקרטיים. זה ראוי להערצה, אבל הצד השני אינו מְשחק את אותו מִשחק. טראמפ ותומכיו יעשו הכל כדי לשמר ולהגדיל את כוחם. אפשר לגלות אהדה כלפי טראמפ בימים אלו, תוך הכרה בכך שהוא מעמיד את ארה"ב בפני מבחן מוסרי: איזו חברה אנחנו רוצים – זו המבוססת על הגינות ודמוקרטיה, או זו המבוססת על אכזריות וכוח?