טכנולוגיה - מקור התבוסה
"עיקר המחדל של מלחמת יום הכיפורים הוא טכנולוגי, מחדל של מערכת הביטחון וצמרת צה"ל. חשיבות המחדל המודיעיני ההתרעתי
אינה גדולה במיוחד. הצד הערבי, בעיקר הודות לסובייטים שהפיקו לקחים מ
מלחמת ששת הימים, התכונן היטב למלחמה, למד את נקודות התורפה שלנו, התחמש והתאמן נכון. הצד שלנו סבר, גם ביומיים הראשונים של המלחמה עד כישלון מתקפת 8 לאוקטובר, כי אנחנו ביום השביעי של
מלחמת ששת הימים. האם הופקו לקחים? לצערי לא מספיק.
האם אירועים דומים של הפתעה ומחדלים טכנולוגיים יכולים לחזור על עצמם? בהחלט" - סיכם אלי בר-און את מאמרו, "זו הטכנולוגיה שניצחה את מלחמת יום כיפור"!,
שפורסם באתר "ייצור ידע".
לדעתו, נוצר פער טכנולוגי בין צבאות ערב, שהצטיידו בטילים נ"ט ובטילים נ"מ, לבין צבאנו, שלא נערך למלחמה; ולכן הוכו השריון וחיל-האוויר קשות במלחמה. לעומת זאת, חיל-הים התכונן טכנולוגית למערכה, וספינות הטילים שלו ניצחו את חיל-הים המצרי ואת חיל-הים הסורי בזירת הים התיכון.
הכֶּשל יכול להישנות
"בכל ערב יום כיפור, עם זיכרון מלחמה בן כמעט יובל שנים, חוזרים ומהדהדים לציבור שני מסרים: האחד ממוקד בעומק המחדל המודיעיני; והשני מבטיח שהלקחים נלמדו ומעתה צה"ל ערוך ומוכן נכון לכל אִיום".
כך פותח אלוף (מיל') גרשון הכהן את מאמרו לרגל יום הכיפורים.
הכהן סבור, כי יסודות הכשל במלחמה עמוקים מהכשל בהתרעה, שהפיקוד הבכיר השתמש בו כדי להסתיר את כישלונותיו בהיערכות נאותה למלחמה; ולכן, אי-אפשר להבטיח, שהלקחים הופקו ונלמדו.
ההיערכות הנכונה הייתה צריכה להתבטא בבניין כוח ובתורת הפעלה, שהותאמו להתפתחויות בצבאות ערב; וזה לא נעשה. לכן, עם תחילת הקרבות "נוצרה בכל הדרגים מבוכה מטלטלת. תפיסת ההפעלה ושיטת הלחימה של כוחותינו, באוויר וביבשה, נמצאה בלתי מתאימה להתמודדות בדפוס הפעולה המצרי החדשני. בלחימה למול מסה רחבה של חי"ר רווי בטילי נ"ט, בחסך הצה"לי בכוח האש הארטילרי, כוחות השריון הישראלים איבדו את תנופת המחץ של ההתקפה הממוכנת. למול מערכי ההגנה האווירית המצרית, שתוגברו בטילים מתקדמים, חיל-האוויר הישראלי איבד את עליונותו ואת יעילותו המבצעית".
והכהן קובע, "עד היום צה"ל ומדינת ישראל לא עמדו על מלוא קווי המתאר שכוננו את תנאי הכשל בנקודת הפתיחה לאותה המלחמה". לדעת הכהן, מטרת אנוואר סאדאת במלחמה הייתה "לטלטל את תפיסת הביטחון הישראלית, להניע תהליך, לחולל מומנטום באמצעותו משהו חדש יתהווה ... את הכישלון בזיהויה של תפנית כה דרמטית, בגישתו של סאדאת, יש לייחס לכישלון המצביאות הישראלית, הרבה יותר מאשר לכישלון המודיעין הישראלי".
לדעתו, הבנת הכשל הזה לא התאימה למי שחוו את מלחמת יום הכיפורים ואף בני זמננו. כלומר, הכשל לא תוקן, ומערכת הביטחון נעה קדימה תוך דיבורים על הפקת לקחים. הכהן מסכם, "מסקנה כזו ... אומרת למעשה, שכשל מערכתי מההיקף שחוותה מדינת ישראל באותו יום כיפור, למרות כל המאמץ השיטתי למנוע אותו, בהחלט יכול להתרחש שנית".
עניין של מקצועיות
"גולדה הייתה חסרת ידע צבאי, אולם בשאלותיה בדיוני הממשלה ערב המלחמה היא חשפה שההרתעה וההתרעה, שתי אבני-יסוד מרכזיות בתפיסת הביטחון של ישראל, חלולות וללא כיסוי אמיתי. אילו קציני צה"ל ובעלי הניסיון הצבאי הרבים בממשלתה, היו מקשיבים היטב לשאלותיה, המלחמה הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין ואולי אף הייתה נמנעת", סבור אל"ם (מיל') ד"ר חנן שי.
איני סבור, שאפשר היה למנוע את המלחמה, כיוון שסאדאת נזקק לה כדי לאושש את מנהיגותו, וכדי לגאול את הכבוד האבוד של הצבא המצרי. ואכן, הצליחה וכיבוש מוצבי קו בר-לב נחשבים מאז במצרים לניצחון גדול של צבאם במלחמת אוקטובר. בזאת נוכחים כל מי שמבקרים במוזאון, שהקימו המצרים למלחמה.
ההשוואה של ד"ר שי בין גולדה מאיר, החפה מכל ידע צבאי, לבין ערימת הגנרלים, שהיו בממשלתה, מזעזעת. היא מצביעה שוב על חוסר הבנתם של השרים-הגנרלים בענייני צבא ומלחמה ועל הליכתם כמעריצים עיוורים אחר המנהיגות הצבאית, שלא הבינה את המידע, שהתגלגל לידה.
ליד שולחן ממשלת מאיר ישבו אז - השר בלי תיק ישראל גלילי, שהיה ראש המפקדה הארצית של ה'הגנה'; סגן ראש הממשלה ושר החינוך יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ואלוף פיקוד הדרום בתש"ח-תש"ט; שר הביטחון משה דיין, שהיה רמטכ"ל; שר המסחר והתעשיה חיים בר-לב, שהיה רמטכ"ל; ושר הדואר שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון.
חוסר מקצועיותם אופייני לחוסר מקצועיותה של קצונת צה"ל, בגלל הכשרתה הלקויה (עד היום?) ובגלל ה"קריירה שנייה", שהכניס משה דיין בהיותו רמטכ"ל. כלומר, הצבא נפטר מקצינים מבוגרים עתירי ניסיון, בהגיעם לגיל 40-42, ושלח אותם לשוק האזרחי. בכך מנע מעצמו ידע ארגוני, שאבד עם לכתם (ומצד שני העשיר, בעיקר, את שירות המדינה - בבכירים, שאין להם מושג בתפקידם האזרחי). כידוע, מתגאה צבאנו בכך שקצונתו צעירה, ומדי פעם עורף את ראשו, כדי "להצעיר" את הפיקוד. כלומר, למלאותו בקצינים חסרי ניסיון, שיתרונם היחיד (?) הוא גילם הצעיר.
"דיין לא היה ער לבעיות המקצועיות שתפיסה זו עלולה ליצור משום שלא ראה בפיקוד הצבאי מקצוע. 'מוכרחים לעשות הפרדה גמורה בין מהנדס קצין בחיל חימוש ובין מה שקוראים סגל אג"מי', כך גרס. 'הסגל המקצועי - ככל שהשנים עוברות הוא משתפר. אין המצב כך ביחס לסגל הבלתי-מקצועי (פיקודי-אג"מי)'",
כתב ד"ר שי.
לדבריו (ואינו היחיד, שסבור כך), שירות קצר אינו מאפשר לקציני הקבע לרכוש "השכלה עמוקה בלימודי אמנות המלחמה החיונית למילוי תפקידי פיקוד ומטה מדרג מג"ד ומעלה, ולעומת זאת הקדיש [הקצין] זמן יקר מהשירות הקצר לרכישת השכלה נחוצה לקריירה השנייה (כלימודים אקדמיים). שהייה קצרה מאוד בתפקידים ובדרגות, שנבעה מהשאיפה להתחיל קריירה שנייה בגיל צעיר ככל האפשר ובדרגה הגבוהה ביותר האפשרית. התוצאה הייתה איוש תפקידי פיקוד ומטה בכירים על-ידי קצינים חסרי השכלה נאותה באמנות המלחמה מחד-גיסא וחסרי הניסיון הדרוש כמשקל-נגד לפערי ההשכלה האלה מאידך-גיסא והרי אחת הסיבות לניהול קרבות אוגדתיים כקרבות פלוגתיים".
מול זה מציב ד"ר שי את יתרונות הניסיון והגיל, ומסכם: "נסיבותיה של מלחמת העצמאות כפו על צה"ל לבסס את הפיקוד על קצינים צעירים [גם אז ויתר צבא היבשה על ניסיון ועל ידע, שנרכשו במלחמת העולם השנייה ובצבאות זרים - מסיבות פוליטיות - אב"ץ], אולם הפיכת אילוץ לאידיאולוגיה הייתה טעות חמורה ביחס לתפיסת השירות המקובלת בעולם הצבאי. "מפקדי צבא הקבע היו אמורים להיות 'מוחו' של צה"ל: צבא מקצועי שמקצועיותו נועדה לחפות על חוסר מקצועיותם של רוב מפקדי הצבא בסדיר ובמילואים עקב שירותם הארעי. מלחמת יום הכיפורים הוכיחה את צדקת טענתו של בן-גוריון, ש'צבא מוכרח להיות צבא ... שני מחזורים [של קריירה] זה מסוכן לצבא'. הרוח, שזרע דיין כרמטכ"ל, נקצרה על ידו (ועל-ידי מדינת ישראל) כסופה בעת כהונתו כשר ביטחון".
הבלוף קרס
לקראת יום הכיפורים חזרתי לקו בר-לב,
שמעסיק אותי הרבה. כנראה, אחרי שנסיים את הטיפול במערכה בגולן ביום הכיפורים, ונוציא את הספר השני של 'פורום אלפרדו', שמוקדש למערכה זו, אתחיל לחטט בענייני מלחמת ההתשה. לדעתי, אחת ההחלטות הקריטיות במלחמת ההתשה, שגרמה לנזק אדיר במלחמת יום הכיפורים, הייתה ההחלטה להקים את קו בר-לב. הרמטכ"ל דוד אלעזר התעקש לא לפנות את הקו המיותר, וגרם בזה נזק כפול: הפקיר את לוחמי המעוזים לגורלם, והתיש את אוגדה 252 בסיוע להם.
קו בר-לב קרס, כנראה, בפעם הראשונה במלחמת ההתשה. אז עבר בינוי מחדש, שנשען על אי-הבנה תהומית של אירועי מלחמת ההתשה ועל אי-ידיעה של עקרונות קרב ההגנה. הכל נבע מבּוּרות מעורבת בשחצנות, בשאננות מופקרת ובזלזול תהומי באויב. ולא נשכח, שצבאנו נוהג לא להפיק לקחים ממלחמותיו...
32 המעוזים של קו בר-לב - מבודפסט בצפון על הים התיכון מול פורט פואד ופורט סעיד ועד למעוז המזח מול פורט תאופיק (יותר מ-180 ק"מ) כיסו אותו בדלילות, ורובם לא חיפו הדדית באש ובתצפית. כלומר, זה לא היה קו, אלא שרשרת אקראית של מוצבים, שמוקמו מסיבות בלתי-ידועות על קו המגע, בניגוד לכל היגיון צבאי. המעוזים היו קו מגע עם המצרים וגם קו עצירה, ולא הוקם קו שני בעומק המערך, כדי לבלום צליחה.
איני איש הנדסה, אך נראה לי בדיעבד, שגם הנדסית היו המעוזים כישלון. הם נכתשו עד דק על-ידי הארטילריה המצרית, ונשטפו באש מקלעים (כמו אחד משני ה'נברונים' במעוז בודפסט, שקרס עקב האש הארטילרית, שנורתה עליו).
טקטית, עקפו המצרים את רוב המעוזים, כדי להגיע ליעדם המערכתי - כעשרה ק"מ ממזרח לתעלת סואץ (ולא, כפי שסברו כוחותינו, להגיע לפתחי מצר גידי ומצר מיתלה; ויש רבים, שפנטזו בלי שום הבנה צבאית, שמטרת המצרים הייתה לפלוש לישראל גופא). רק אז נפנו לטפל במעוזים, שלא נפלו. המעוזים נבנו כעמדות תצפית, וכל התרגילים הוכיחו, שלא יעמדו מול צליחה מצרית. ואכן, התברר, שאינם מתאימים ללחימה.
נוכח השבר הגדול, קבע אלוף אריאל שרון, אלוף פיקוד הדרום (פד"ם), בתום תרגיל של פד"ם, בתחילת שנת 1971, כי התרגיל הוכיח את קריסת כל ההנחות שביסוד קו בר-לב. מבצעית יתקשו הטנקים להגיע לעמדותיהם לאורך התעלה ("סנפירים", במינוח הצבאי), הייתה מסקנת התרגיל, ולכן יישארו המעוזים לבדם, חשופים להתקפות אויב. מסקנתו שרון: לפני פרוץ הקרבות יש לפנות את לוחמי המעוזים. לשם כך, פקד להציב בכל מעוז זחל"ם, או שניים (בהתאם לסד"כ המעוז), כדי שאנשיו יוכלו להתפנות בכוחות עצמם. ביולי 1973, עם החלפתו של שרון באלוף שמואל גונן-גורודיש, בן-חסותו של הרמטכ"ל אלעזר, נזנחה התוכנית לפינוי עצמי, מבלי שנתנו לה חלופות. בדיעבד, אוששה מלחמת יום הכיפורים את כל מסקנות התרגיל בשנת 1971.
יתר על כן, באוטוביוגרפיה שלו ("איני ישן בלילות", ידיעות אחרונות, 2018), ביקר אלוף (מיל') גיורא איילנד קשות את בניית המעוזים. "... סוגיה שנייה היא בניית קו המוצבים. ללא קשר לשאלת מיקומם, הרי שהאופן שבו נבנו שיקף חובבנות מדהימה... הנפילה של המוצבים ... לא נבעה רק ממיעוט הכוחות בהם ומחוסר מיומנותם, אלא בראש ובראשונה מכך שנבנו באופן שאינו מאפשר לחימה. בכל המוצבים... היו עמדות הלחימה עִליות, בולטות וחשופות לגמרי לאש ארטילרית, וחייבו את החיילים במקום להיחשף לאש שטוחת מסלול של האויב... אך אצלנו משום מה העדיפו לבנות את המוצבים באופן מטופש להחריד. בנייתם שיקפה חובבנות בלתי-נסלחת, המחיר עליה היה גבוה להחריד". ובמקום אחר בספרו - "... מוצב החרמון נפל ... כי נבנה בצורה מטופשת ... האופן שבו נבנה - כמו כל המוצבים ברמת הגולן ולאורך תעלת סואץ - ביטא חוסר מקצועיות מחריד ...".
איילנד מייעץ למתכוונים לבנות מוצב לבקר בקלעת נמרוד שבצפון הגולן, וללמוד ממעשי הצלבנים, שבנוהו (עמ' 71-70, 194). זה, כמובן, לא נעשה ולא ייעשה. כדי ללמוד בינוי מוצבים, ודאי ישלח צה"ל את מהנדסיו לצרפת, או לארצות-הברית, שהרי חוכמת ההנדסה הצבאית לא הומצאה, כידוע, כאן. לכן, דרך אגב, גם המוצבים בדרום לבנון, שנבנו כעשר שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, היו כישלון טקטי בוטה, כמו המוצבים ברמת הגולן, שסבלו מאותם הליקויים.
תיאור מפורט של לחימה במעוז במלחמת יום הכיפורים, עד נפילתו, המאושש את ביקורת איילנד, מביא אורי אהרנפלד, שנפל בשבי המצרי במעוז המזח, בספרו (אילן בכר ואורי אהרנפלד, 2010, 2020. "שבוי בפקודה! צנחן שבוי בכלא בקאהיר". תל אביב: מעריב וכתר). גם תיאוריו של ד"ק דן פלג, פדוי-שבי, שהיה רופא מעוז מפצח במלחמה, מלמדים על אי-כשירות המעוזים לעמוד במלחמה (דן פלג, 2017. "מי שישרוד - שיספר. מבט אישי על מלחמת יום הכיפורים". הוד השרון: אסטרולוג).
